רַב פָּפָּא הָיָה עָסוּק בְּהַשָּׂאַת בְּנוֹ לְאַחַת מִבְּנוֹת בֵּית אַבָּא סוּרָאָה (מֵהָעִיר סוּרָא). הָלַךְ לְסַדֵּר לָאִשָּׁה אֶת כְּתִיבַת כְּתֻבָּתָהּ. שְׁמַע יְהוּדָה בַּר מׇרִימׇר שֶׁבָּא רַב פָּפָּא לַמָּקוֹם, יָצָא, בָּא, וְנִרְאָה לוֹ מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ לְקַבֵּל אֶת פָּנָיו. כַּאֲשֶׁר בָּאוּ לְפֶתַח שֶׁל אַבָּא סוּרָאָה, אָבִיהָ, נִפְרַד מִמֶּנּוּ יְהוּדָה בַּר מׇרִימׇר, וְלֹא רָצָה לְהִכָּנֵס. אָמַר לוֹ רַב פַּפָּא: יִכָּנֵס אֲדוֹנִי אִתִּי פְּנִימָה!
רָאָהוּ רַב פָּפָּא, שֶׁלֹּא הָיָה נוֹחַ לוֹ, לִיהוּדָה בַּר מׇרִימׇר לְהִכָּנֵס, אָמַר לוֹ: מָה דַּעְתְּךָ, מַדּוּעַ אֵינְךָ נִכְנָס? אִם מִשּׁוּם שֶׁאָמַר לוֹ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁנָּנָא (גְּדוֹל הַשִּׁנַּיִם), אַל תִּהְיֶה שֻׁתָּף בְּהַעֲבָרַת יְרֻשָּׁה, אֲפִילּוּ מִבֵּן רַע לְבֵן טוֹב, וְהַטַּעַם — שֶׁלֹּא יָדוּעַ אֵיזֶה זֶרַע יֵצֵא מִמֶּנּוּ, וְשֶׁמָּא מִבָּנָיו שֶׁל הַבֵּן הָרַע יֵצְאוּ יְלָדִים מְעֻלִּים, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא תִּשְׁתַּתֵּף בְּהַעֲבָרַת יְרֻשָּׁה מִבֵּן לְבַת, וְאַתָּה חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא עַל יְדֵי בּוֹאֲךָ יִתֵּן רַב אַבָּא סוּרָאָה נְדוּנְיָה גְּדוֹלָה יוֹתֵר לְבִתּוֹ, אוּלָם זוֹ גַּם כֵּן תַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא, שֶׁהָאָב כּוֹתֵב לְבִתּוֹ נְדוּנְיָה, שֶׁאָמַר ר' יוֹחָנָן בְּשֵׁם ר' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי לְעֵיל: כְּדֵי שֶׁיִּקְפֹּץ וְכוּ'. אָמַר לוֹ יְהוּדָה בַּר מׇרִימׇר: דְּבָרִים אֵלֶּה אֲמוּרִים כְּשֶׁאָדָם נוֹתֵן מִדַּעְתּוֹ, אֲבָל לְאַלֵּץ אוֹתוֹ גַּם כֵּן? אָמַר לוֹ רַב פַּפָּא: וְכִי אָמַרְתִּי שֶׁתִּכָּנֵס וּתְאַלֵּץ אוֹתוֹ? הִכָּנֵס וְאַל תְּאַלֵּץ אוֹתוֹ, אָמַרְתִּי. אָמַר לוֹ יְהוּדָה בַּר מׇרִימׇר: כְּנִיסָתִי שֶׁלִּי זוֹ תִּהְיֶה כְּפִיָּתוֹ, שֶׁבִּשְׁבִיל כְּבוֹדִי יַרְבֶּה בְּמַתַּן נְדוּנְיָה.
בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר כָּפָה אוֹתוֹ רַב פַּפָּא לִיהוּדָה בַּר מׇרִימׇר, וְנִכְנַס. שָׁתַק וְיָשַׁב כָּל אוֹתוֹ זְמַן, וְלֹא אָמַר דָּבָר. חָשַׁב אַבָּא סוּרָאָה, שֶׁיְּהוּדָה בַּר מׇרִימׇר כּוֹעֵס עָלָיו, וְסָבוּר כִּי אֵינֶנּוּ נוֹתֵן נְדוּנְיָה רְאוּיָה. כָּתַב בִּנְדוּנְיָה אֶת כָּל מָה שֶׁהָיָה לוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּתְרַצֶּה. לַסּוֹף, כְּשֶׁעֲדַיִן שָׁתַק יְהוּדָה, אָמַר לוֹ אַבָּא סוּרָאָה: עַכְשָׁו גַּם כֵּן לֹא מְדַבֵּר אֲדֹנִי? חַיֵּי אֲדוֹנִי, לֹא הִנַּחְתִּי מִיָּדִי דָּבָר לְעַצְמִי!
אָמַר לוֹ יְהוּדָה: אִם מִמֶּנִּי, מִדַּעְתִּי שֶׁלִּי, אַתָּה עוֹשֶׂה, כְּלוֹמַר, אִילּוּ הָיִיתָ מִתְיַעֵץ אִתִּי מֵרֹאשׁ - אֲפִלּוּ גַּם זֶה מַה שֶּׁכָּתַבְתָּ לֹא נוֹחַ לִי. כֵּיוָן שֶׁהֵבִין אַבָּא סוּרָאָה אֶת הַדָּבָר, אָמַר לוֹ אַבָּא סוּרָאָה: עַכְשָׁו גַּם כֵּן אֶחֱזֹר בֵּי, כֵּיוָן שֶׁעָשִׂיתִי כָּל זֶה בְּטָעוּת. אָמַר לוֹ יְהוּדָה בַּר מׇרִימׇר: שֶׁתַּעֲשֶׂה אֶת עַצְמְךָ לָאָדָם שֶׁחוֹזֵר בּוֹ מִדִּבּוּרוֹ - לֹא אָמַרְתִּי, שֶׁכֵּיוָן שֶׁכְּבָר עָשִׂיתָ כָּךְ — עָשִׂיתָ, אֲבָל לֹא לִרְצוֹנִי הָיָה הַדָּבָר.
בבלי כתובות על פי שטיינזלץ
מי הן הנפשות הפועלות בסיפור?
יהודה מר בר מרימר היה אמורא בבלי בדור השביעי, בנו של מרימר ראש ישיבת סורא. כבן ראש הישיבה, ככל הנראה, היה מכובד בקרב בני דורו.
רב פפא ייסד ישיבה בעיר נרש הסמוכה לסורא, ועמד בראשה שנים רבות.
אבא סוראה היה חמיו של רב פפא, ובסיפור שלפנינו מגיע רב פפא אליו בבקשה להשיא בת אחרת שלו לבנו שלו (רב פפא).
בדרכו אל בית חמיו, פוגש רב פפא את רב יהודה, ומבקש ממנו להתלוות אליו לביקור המתוכנן הזה. רב יהודה מהסס ומבקש לסרב. רב פפא מנסה להבין מדוע, והוא מעלה השערה, שרב יהודה אינו רוצה להיות מעורב במשא ומתן על גובה הנדוניה, שכן מפאת כבודו של רב יהודה עלול האב להרגיש חייב להגדיל את הסכום מעל ליכולותיו. רב פפא לוחץ על רב יהודה לשנות את דעתו ולהצטרף לביקור.
מדוע מתעקש רב פפא לערבב שמחה בשמחה, ולהכניס את רב יהודה כמלווה לביקור, שכרוכים בו מתחים לא קטנים בין הרצון להשביע את רצון המחותן לבין היכולת הכלכלית האמיתית של האב? רב פפא משתמש, ככל הנראה, בסמכותו כדי לכפות על רב יהודה משהו שאינו רוצה לעשות, מתוך ידיעה, כי אפילו אם רב יהודה ישתוק ולא יתערב, עצם נוכחותו תשפיע על האב להגדיל את הנדוניה. רב פפא יודע לבטח, כי גם אם לא יוציא רב יהודה הגה מפיו, האב הלחוץ יעשה כל מאמץ להיראות מכבד ומכובד, בעל נכסים ועושה טוב.
וכך, בדיוק, קורה: האב כותב נדוניה, שהיא למעשה כל נכסיו (יש לו עוד בנות להשיא? לא נאמר...). רק לאחר שנשלם ההסכם, מנסה האב להבין את פשר שתיקתו של רב יהודה. הוא פירש את השתיקה פירוש שגוי. הוא סבר, כי רב יהודה כועס עליו משום מה, ומפאת כבודו של רב יהודה עשה את מעשה השטות, והגדיל את סכום הנדוניה מעל ליכולותיו. כעת, לאחר שרב יהודה הסביר את פשר התנהגותו, מבין האב את טעותו הגדולה, והוא מתחרט.
אבל בזאת לא מסתיים הסיפור. ענייני כבוד הם, ככל הנראה, דבר חשוב מאד בבבל של אותם הימים, ורב יהודה אומר לאב המתוסכל, שאין זה תקין לחזור בו מהתחייבותו. הפתעה! כעת מפגין רב יהודה את סמכותו על ידי מתן עצה, מה שמחסל סופית את סיכויי האב המסכן להציל לפחות חלק מרכושו.
רב יהודה יכול היה לעמוד בסירובו להיכנס אל ביתו של אבא סוראה. רב יהודה יכול היה להתערב בדרך מנומסת ולומר לאב, שנוכחותו אין בה כדי להשפיע עליו, אלא היא ביטוי של כבוד וידידות. רב יהודה יכול היה לבלום את פיו, ולא למנוע מהאב המסכן לחזור בו מהנדוניה הנדיבה שהבטיח. את כל אלה לא עשה, מה שעושה אותו לאחראי על התוצאה העגומה, לא פחות מידידו רב פפא.
ורב פפא? יכול היה לקבל את סירובו של רב יהודה מלכתחילה. הוא גם יכול היה לשאול את המחותן שלו, אם הוא יכול לעמוד בהתחייבות לנדוניה כה נדיבה. הוא שותק, ועצם העובדה שמשפחתו עומדת ליהנות מהנדוניה (שכן בנו הוא החתן המיועד) – מטילה צל על מעשיו.