יוֹסֵף מוֹקִיר שַׁבָּת [מְכַבֵּד הַשַּׁבָּתוֹת], הָיָה גּוֹי אֶחָד בִּשְׁכֵנוּתוֹ, שֶׁהָיוּ מְרֻבִּים נְכָסָיו בְּיוֹתֵר. אָמְרוּ לוֹ הַחוֹזִים בַּכּוֹכָבִים לְאוֹתוֹ גּוֹי: כֹּל הַכְּנָסִים שֶׁלְּךָ - יוֹסֵף מוֹקַר שַׁבָּת יֹאכַל, יְקַבֵּל אוֹתָם. הָלַךְ הַגּוֹי, וּמָכַר אֶת כָּל נְכָסָיו, וּבְכֶסֶף שֶׁקִּבֵּל תְּמוּרָתָם קָנָה בָּהֶם מַרְגָּלִית, וְהִנִּיחָה בְּכוֹבָעוֹ. כַּאֲשֶׁר עָבַר בְּמַעְבֹּרֶת הַנָּהָר, הִפְרִיחַ הָרוּחַ אֶת כּוֹבָעוֹ, הִשְׁלִיכוֹ בַּמַּיִם, וּבְלָעוֹ דָּג. הוֹצִיאוּהוּ [דָּגוּ אוֹתוֹ], וֶהֱבִיאוּהוּ לְאוֹתוֹ דָּג עִם חֲשֵׁכָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת. אָמְרוּ: מִי קוֹנֶה בְּשָׁעָה כְּמוֹ זוֹ? אָמְרוּ לָהֶם לַדַּיָּגִים: לְכוּ, הֲבִיאוּהוּ אֵצֶל יוֹסֵף מוֹקִיר שַׁבָּת, שֶׁהוּא רָגִיל לִקְנוֹת הַרְבֵּה לִכְבוֹד שַׁבָּת. הֱבִיאוּהוּ אֵלָיו, וּקְנָאוֹ, קָרַע אוֹתוֹ, וּמָצָא בּוֹ מַרְגָּלִית. מָכַר אוֹתָהּ בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר כֵּלִים מְלֵאִים דִּינָרֵי זָהָב. פָּגַשׁ בּוֹ זָקֵן אֶחָד וְאָמַר: מִי שֶׁלּוֹוֶה לְשַׁבָּת — הַשַּׁבָּת פּוֹרַעַת לוֹ.
בבלי שבת עפ"י שטיינזלץ
את המעשיה הזו פגשנו כולנו בספרי הילדות, במקראות לביה"ס, ואולי אפילו הגננת בגן הילדים כבר סיפרה לנו אותו. מסתבר שהיא לקוחה ממש מהתלמוד הבבלי, ממסכת שבת.
חוזים בכוכבים – מקצוע בבלי עתיק יומין. עוד משחר ההיסטוריה עסקו הבבלים בניסיון לנבא את העתיד על פי הכוכבים. אותו גוי עשיר, שהלך אל החוזים בכוכבים לשמוע מה יקרה אותו בעתיד, שב הביתה מודאג מאד מהתחזית שלהם, שכל נכסיו יעברו לאותו שכן יהודי, שהיה קרוי יוסף מוקיר שבת.
מה עושים עם בשורה כל כך נוראה? מרוב פחד עושים שטויות... מוכרים את כל הנכסים, ובכסף קונים מרגלית אחת יקרה מאד מאד, ושומרים עליה מכל משמר. כך קרוב אותו גוי לרכושו, והוא שומר אותו בכובעו. מה שהוא אינו מבין, זה שמעשיו יובילו בדיוק להתממשות הנבואה המטרידה, שכה לניסה למנוע. המרגלית אמנם נמצאת קרוב מאד לראשו, בתוך הכובע, והוא אינו מסיר את הכובע אפילו כשהוא הולך לישון, אבל בעת שיט במעבורת הנהר (פרת? חידקל?) בא הרוח ומפריח את הכובע, הנופל אל המים וצולל בהם.
דג גדול בולע את הכובע, או אולי רק את המרגלית, הדג ניצוד ומובא בערב שבת אל השוק, אחרי שכל היהודים כבר מילאו את הפריזרים בבשר ובדגים לשבת. הדייגים שומעים על יוסף מוקיר שבת, שאולי יסכים לקנות עוד משהו לפאר את שולחן השבת שלו, ואכן, יוסף נעתר וקונה את הדג. ההמשך פנטסטי לא פחות: המרגלית, שנמצאה במעי הדג, נמכרת במחיר אסטרונומי, וכך מתממשת לה נבואתם של החוזים בכוכבים.
לסיום, מזדמן זקן לאירוע, והוא מקנח בפתגם, שנלקח ממציאות קצת אחרת: "מִי שֶׁלּוֹוֶה לְשַׁבָּת — הַשַּׁבָּת פּוֹרַעַת לוֹ". מה רוצה הפתגם לומר? אם אין בידיך אמצעים לכבד את השבת במאכלים משובחים, ואתה לווה כסף כדי לקיים את המצווה – השבת תפרע את חובך, כלומר – בזכות קיום המצווה יימצא בידיך הכסף לשלם את ההלוואה.