"וַיַּרְא ה' " (בראשית ו'). זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "יֵשׁ רָעָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קֹהֶלֶת י ה). אָמַר הקב"ה: רְאוּ מֶה עָשׂוּ הָרְשָׁעִים הַלָּלוּ. שְׁתֵּי בְּרִיּוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי בְּאָדָם, יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר הָרַע, שֶׁנֶּאֱמַר: "עִיר קְטַנָּה, וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט" (שָׁם ט יָד). עִיר קְטַנָּה זֶה הַגּוּף, וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעַט אִֵלוּ אֵבָרִים, "וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל" (שָׁם), זֶה יֵצֶר הָרַע, "וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים" (שָׁם), אֵלּוּ חַטָּאוֹת, "וּמָצָא בָּהּ אִישׁ מִסְכֵּן וְחָכָם" (שָׁם טו), זֶה יֵצֶר טוֹב, "וּמִלֵּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ" (שָׁם שָׁם), שֶׁהוּא מֵבִיא אֶת הָאָדָם לַחַיִּים, "וְאָדָם לֹא זָכַר" וְגוֹ' (שָׁם), זֶה דּוֹר הַמַּבּוּל, שֶׁלֹּא קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם יֵצֶר טוֹב.
תנחומא בובר
כהקדמה לסיפור המבול מובאת אגדת בני האלים, שירדו משמים והזדווגו עם בנות האדם, והולידו דור מושחת ומסוכן. את הרעה הזאת ראה אלוהים:
וַיַּרְא יְהֹוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם: {ו} וַיִּנָּחֶם יְהֹוָה, כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ: {ז} וַיֹּאמֶר יְהֹוָה: אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם, אֲשֶׁר בָּרָאתִי, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה, עַד רֶמֶשׂ, וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם, כִּי נִחַמְתִּי, כִּי עֲשִׂיתִם.
בראשית ו'
את הקטע הזה מנסים חז"ל להסביר. הם תוהים כיצד קרה הדבר, שדור המבול התאפיין בבני אדם, שיצר ליבם היה רע כל היום. על פי הסברם זה, ברא אלוהים בכל אדם גם יצר טוב וגם יצר רע. אמנם יש לו, ליצר הרע, כוחות מפתים רבי עוצמה, אך יצר הטוב יכול למלט את האדם מִסַּכָּנוֹת החטא. יצר הטוב נעזר בחוכמה, שהיא תכונה אנושית. אין המדרש מסביר מדוע נברא היצר הרע מלכתחילה. מדרשים אחרים מנסים לענות על שאלה זאת. נוכל לסכם בקצרה את הפילוסופיה החז"לית בנושא זה, ונאמר, כי המלאכים נעדרים יצרים, ועל כן הם ממלאים את צווי האל ללא התלבטות, בעוד שהאדם נברא מלכתחילה כך, שכל חייו הוא חייב להשקיע מאמץ לסור מרע ולעשות טוב. זוהי יכולת הבחירה, המטילה גם אחריות גבוהה על האדם.
המדרש עושה שימוש בקטע מקהלת, שעד היום מתלבטים הקוראים בו למה התכוון הכותב. וכך כתוב בקהלת פרק ט':
יג גַּם זֹה רָאִיתִי חָכְמָה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, וּגְדוֹלָה הִיא אֵלָי. יד עִיר קְטַנָּה, וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט; וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל, וְסָבַב אֹתָהּ, וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים. טו וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן חָכָם, וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ; וְאָדָם לֹא זָכַר אֶת הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא. טז וְאָמַרְתִּי אָנִי: טוֹבָה חָכְמָה מִגְּבוּרָה; וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה, וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים. יז דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל בַּכְּסִילִים. יח טוֹבָה חָכְמָה מִכְּלֵי קְרָב; וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה.
ברור שלפנינו משל, אך קהלת אינו מסגיר בפנינו את הנמשל, כלומר את כוונת המשל. חז"ל מתנדבים לעשות זאת בדרך, שתחזק את המסר של המדרש שלפנינו:
כל אדם הוא מעין עיר קטנה. זוהי הישות הגופנית שלנו. האנשים שבעיר הם אברי הגוף. המלך הגדול, הבא לצור על העיר, הוא יצר הרע, שבא לפתות את האדם, ולהטיל עליו מצור (מצוד). לרשותה של העיר הקטנה עומד אדם אחד, מסכן, אך חכם. זה יצר הטוב. הצלחתו תלויה בעוצמת המאבק שינהל האדם ביצר הרע, הצר עליו. חוכמת היצר הטוב יש בה כדי לשרת את האדם במלחמתו ביצר הרע. סופו של המשל – "וְאָדָם לֹא זָכַר אֶת הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא" רומז לבני דור המבול, ששכחו שיש להם חוכמה, שיכולה היתה להצילם מהחטא, ומשנשכחה מהם מסורת החשיבה הנבונה, והם השתעבדו ליצרם הרע, נגזר עליהם להישמד תחת השמיים.
בקהלת רבה, מקבץ המדרשים החז"ליים על מגילת קהלת, מופיעים ניסיונות שונים לפרש את המשל המוזר הזה. ריבוי הניסיונות האלה מותיר אותנו תוהים למה התכוון המקור.