מִצְוַת לוּלָב כֵּיצַד? יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, מוֹלִיכִין אֶת לוּלְבֵיהֶם לְהַר הַבַּיִת,
וְהַחַזָּנִים מְקַבְּלִים מֵהֶם וְסוֹדְרִים אוֹתָם עַל גַּב הָאִצְטְבָא (מדרגות בהר הבית), וְהַזְּקֵנִים מַנִּיחִים אֶת שֶׁלָּהֶם בְּלִשְׁכָּה (בחדר). וּמְלַמְּדִים אוֹתָם לוֹמַר: "כָּל מִי שֶׁמַּגִּיעַ לוּלָבִי לְיָדוֹ – הֲרֵי הוּא לוֹ בְּמַתָּנָה". לְמָחָר מַשְׁכִּימִים וּבָאִים, וְהַחַזָּנִים זוֹרְקִים אוֹתָם לִפְנֵיהֶם, וְהֵם מְחַטְּפִים וּמַכִּים אִישׁ אֶת חֲבֵרוֹ. וּכְשֶׁרָאוּ בֵּית דִּין שֶׁבָּאוּ לִידֵי סַכָּנָה, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל בְּבֵיתוֹ.
מִצְוַת עֲרָבָה כֵּיצַד? מָקוֹם הָיָה לְמַטָּה מִיְּרוּשָׁלַיִם וְנִקְרָא מוֹצָא, יוֹרְדִין לְשָׁם וּמְלַקְּטִין מִשָּׁם מֻרְבִּיּוֹת (ענפים) שֶׁל עֲרָבָה וּבָאִין וְזוֹקְפִין אוֹתָן בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְרָאשֵׁיהֶן כְּפוּפִים עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. בְּכָל יוֹם מַקִּיפִים אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעַם אַחַת וְאוֹמְרִים: "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא" (תהילים קיח, כה), וְאוֹתוֹ הַיּוֹם מַקִּיפִים אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים, בִּשְׁעַת פְּטִירָתָם מָה הֵם אוֹמְרִים? יֹפִי לְךָ, מִזְבֵּחַ! יֹפִי לְךָ, מִזְבֵּחַ!
כְּמַעֲשֵׂהוּ בְּחֹל כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בְּשַׁבָּת, אֶלָּא שֶׁהָיוּ מְלַקְּטִין אוֹתָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת וּמַנִּיחִין אוֹתָן בְּגִגִּיּוֹת שֶׁל זָהָב, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכְמְשׁוּ. רַ' יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: חָרִיּוֹת (כפות) שֶׁל דֶּקֶל הָיוּ מְבִיאִין, וְחוֹבְטִין אוֹתָן בְּקַרְקַע בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם נִקְרָא יוֹם חִבּוּט חָרִיּוֹת. מִיָּד הַתִּינוֹקוֹת שׁוֹמְטִים אֶת לוּלְבֵיהֶם וְאוֹכְלִים אֶתְרוֹגֵיהֶם.
(מסכת סוכה)
מצוות חג הסוכות הכתובות בתורה אינן נותנות למאמינים הנחיות כיצד עושים זאת. מדובר ברגל, שבו עולים המוני אדם לירושלים, מתקבצים במקדש, וכל זאת כדי לקיים את מצוות החג. המדרש שלפנינו, ממסכת סוכה, מספר על כמה בעיות שהיו קשורות בקיום מצוות חג זה, ומה נהוג היה לעשות באותם ימים שבית המקדש עדיין היה קיים. בעת כתיבת המשנה כבר היה המקדש רק זיכרון מימי עבר, אך הצורך לספר איך כל זה נעשה אז היה צורך אמיתי.
אחת הבעיות המוזכרות במדרש היא אותם שנים בהן יום טוב הראשון של סוכות חל בשבת. נשיאת הלולבים בשבת היתה אסורה, וכך נהגו להביא את הלולבים למקדש יום קודם לכן, והחזנים, ככל הנראה מבין הלויים, קיבלו את הלולבים מידי הבאים, וסידרו אותם על מדרגות המקדש. כמובן, לא היתה דרך לסמן כל לולב כדי שבעליו יוכל לזהותו למחרת, וכדי שלא תהיינה מריבות על הלולבים, נוצר מנהג יפה של אמירת "כָּל מִי שֶׁמַּגִּיעַ לוּלָבִי לְיָדוֹ – הֲרֵי הוּא לוֹ בְּמַתָּנָה". זה היה טוב עבור הנחמדים והממושמעים שבעם, אבל היו רבים, שהלולב שקיבלו לא השביע את רצונם, ובדוחק שנוצר התפתחו גם מריבות מכוערות, והעסק לא הלך. לזקנים המכובדים ניתן צ'ופר, זכות להכניס את הלולבים ללשכה, שם ניתן היה, כנראה, לזהות את הלולב האישי על פי המקום בו הונח. אבל בחוץ, בתוך המון העם המתקוטט על הלולבים, היתה אווירת 'שכונה' במקום אווירת חג, ובשנה מסוימת הוחלט לשבור את המנהג ולבקש מהכל, שייטלו את לולביהם בבית. וכך הפסיד הציבור את חוויית נטילת הלולבים ברוב עם. הדבר מזכיר לי קצת את אותם קהלים לא ממושמעים, שלא קיבלו עליהם את הנחיות משרד הבריאות בחג הקורונה.
לולבים הובאו לירושלים, ככל הנראה, מבקעת הירדן, אבל ענפי ערבה (מורביות, אולי בשל התפצלות הערבה לענפים מרובים?) ניתן היה להשיג ליד הנחלים והמעיינות של אזור 02. אחד מהם היה מוֹצָא, מרחק של כשעה הליכה מהעיר של תקופת בית שני, שכיום ידוע לנו מממצאים ארכיאולוגיים, שאפילו מקדש מִשְׁנִי היה במקום הזה. מנהג הבאת הערבות (ערבי-נחל בלשון התורה) כלל, אם כן, ירידה ברוב עם לעמק מוצא, קטיפת ענפי הערבה, והבאתם למקדש. במקדש היו זוקפים את ענפי הערבה מסביב למזבח, כשהם נטויים לכיוונו. נעיצת הערבות סביב המזבח לוותה בסדרה של תרועות ותקיעות שופר. כמו כן היו מקיפים בכל יום מימי החג את המזבח הקפה אחת, וקוראים פסוק מתהלים: "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא", אחד הפסוקים שנשמעים כאילו נלקחו מטקס או מתפילה במקדש (יש עוד כאלה בספר תהלים). בעת עזיבת המקום היו נוהגים לקרוא "יֹפִי לְךָ, מִזְבֵּחַ! יֹפִי לְךָ, מִזְבֵּחַ!", שאינו פסוק מקראי.
כל זה נעשה בימי חול, אך אם היה צורך לקיים את המצווה בשבת, היו מביאים את ענפי הערבה, כמו את הלולבים, יום קודם לכן, וכדי שלא יכמשו, היו מניחים אותם בגיגיות מים של זהב (!).
ובנוסף למצוות הלולב, היה עץ התמר משתתף בטקסי חג הסוכות גם בחיבוט כפות תמרים בקרקע סביב המזבח. בדמיוני עולים ענני אבק בחצר המקדש, וכל הקהל משתעל וגונח... האם מנהג זה חל ביום האחרון של החג? אולי, שכן מיד לאחר חיבוט החריות היו בני הנוער, הקרויים בלשון המשנה 'תינוקות', שומטים את לולביהם ואוכלים את אתרוגיהם. נזכור שבאותן שנים רחוקות היה האתרוג, כנראה, פרי ההדר היחיד שהכירו בארץ ישראל. היום היו מעדיפים התינוקות להתפנק בפומלות או במנדרינות...
האם זה היה בלתי אפשרי לחגוג בכיף בצפיפות כזאת? לא בלתי אפשרי, אפילו אם נצטרך להביא בחשבון גם את העשן ואת הריח של הקרבנות. גם היום ניתן לצפות בשמחות חג ומועד של העדה החרדית, והחבר'ה האלה יודעים לשמוח גם כשלכל אחד יש הרבה פחות ממטר מרובע מסביבו.