"נוֹדַע בִּיהוּדָה אֱלֹקִים, בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל שְׁמוֹ" (תְּהִלִּים ע"ו). מִפְּנֵי מָה זָכָה יְהוּדָה לְמַלְכוּת? שְׁאֵלָה זוֹ שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו לְרַבִּי טַרְפוֹן בְּצִלָּהּ שֶׁל שׁוֹבָךְ בְּיַבְנֶה. מִפְּנֵי מָה זָכָה יְהוּדָה לְמַלְכוּת? מִפְּנֵי שֶׁהוֹדָה בְּמַעֲשֵׂה תָּמָר. אָמְרוּ לוֹ: דַּיָּה לְהוֹדָיָה, שֶׁתְּכַפֵּר עַל הַבִּיאָה? מִפְּנֵי מָה? מִפְּנֵי שֶׁאָמַר (בְּרֵאשִׁית לז כו): "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג". אָמְרוּ לוֹ: דַּיָּה הַצָּלָה, שֶׁתְּכַפֵּר עַל הַמְּכִירָה? אָמַר: עַל יְדֵי שֶׁאָמַר (שָׁם מד לג): "יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר". אָמְרוּ לוֹ: בָּעֲיָא עָרֵבָא דִּמְקַיֵּם עַרָּבוּתֵהּ? אָמַר לָהֶם: וּבְאֵיזֶה זְכוּת? לְפִי שֶׁקָּפַץ לְתוֹךְ גַּלֵּי הַיָּם, שֶׁהָיוּ כָּל הַשְּׁבָטִים עוֹמְדִין, וְלֹא יָרְדוּ אֶחָד מֵהֶן לַיָּם, אֶלָּא זֶה אוֹמֵר: אֲנִי אֵרֵד תְּחִלָּה, וְזֶה אוֹמֵר: אֲנִי אֵרֵד תְּחִלָּה. בֵּין כָּךְ רָצָה שֵׁבֶט בִּנְיָמִין לֵירֵד. בָּא נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב עִם שִׁבְטוֹ, וְהָיוּ מְרַגְּמִין אוֹתוֹ, וְקָפַץ לְפָנָיו, וְיָרַד לְתוֹךְ גַּלֵּי הַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר (תְּהִלִּים סח כח): "בִּנְיָמִין צָעִיר רוֹדֵם רד יָם, שָׂרֵי יְהוּדָה רִגְמָתָם", שֶׁהָיוּ מְרַגְּמִין אוֹתוֹ, וְהִקְדִּימוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (הוֹשֵׁעַ יב א): "וִיהוּדָה עוֹד רָד עִם אֵל, וְעַם קְדוֹשִׁים נֶאֱמָן". וְהִשְׁלִים להקב"ה, וְקִדֵּשׁ אֶת שְׁמוֹ, וְיָרַד, וּבִזְכוּת זֶה זָכָה לְמַלְכוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (תְּהִלִּים קיד ב): "הָיְתָה יְהוּדָה לְקַדְּשׁוֹ", לְפִיכָךְ "יִשְׂרָאֵל מֶמְשְׁלוֹתָיו" שֶׁל יְהוּדָה. הֲוֵי נוֹדַע בִּיהוּדָה אֱלֹקִים:
מדרש תהלים
נתחיל בפסוק ממזמור ע"ו, זה המשמש כ'מקפצה' למדרש:
נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים, בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל שְׁמוֹ, וַיְהִי בְשָׁלֵם סוּכּוֹ, וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן.
על פי פשט הפסוק, אלוהים נודע גם ביהודה וגם בישראל. דבר לא נאמר כאן על יהודה - לא על הממלכה, לא על השבט ולא על אבי השבט, יהודה בן יעקב. אבל זה לא מפריע לחז"ל לקרוא את הפסוק אחרת, ולפרשו כאילו הנודע הוא יהודה, ואת מלכותו הוא מקבל בחסות אלוהים. נניח בצד את הצעד הפרשני הרחוק שעשו חז"ל, ונשאל ביחד עמם את השאלה: מדוע זכה שבט יהודה לכך, שהמלך דוד וכל שושלתו יצאו ממנו?
סיפור המסגרת מתרחש ביבנה, בצילו של שובך (בית גידול ליונים, מילה משנאית), אצל ר' טרפון, זה המוכר לנו גם מההגדה של פסח. תלמידיו הם השואלים אותו במה זכה שבט יהודה, והוא מתחיל במתן הסברים, אך התלמידים חוזרים ומקשים, שכן מה שהוא מספר להם על יהודה בן יעקב אינו משכנע אותם במיוחד.
'מִפְּנֵי שֶׁהוֹדָה בְּמַעֲשֵׂה תָּמָר' – הסיפור מצוי בבראשית ל"ח, באמצע הרצף של סיפורי יוסף:
וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים, וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר: זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ, וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים; וַיֹּאמֶר יְהוּדָה: הוֹצִיאוּהָ, וְתִשָּׂרֵף! הִיא מוּצֵאת, וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר: לְאִישׁ, אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ, אָנֹכִי הָרָה; וַתֹּאמֶר: הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה. וַיַּכֵּר יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר: צָדְקָה מִמֶּנִּי, כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי...
יהודה חטא לתמר כלתו בזה שלא איפשר לה להתייבם פעם נוספת על ידי שֵׁלָה, בנו השלישי, אחרי ששני הבנים הגדולים ממנו מתו בזה אחר זה, כבעליה של תמר. תמר, שבדרך מחוכמת 'גנבה' מיהודה זרע והרתה לו, העמידה את יהודה על מקומו, והוא הודה באשמתו. נוסיף עוד, כי אחד משני בניה, שנולדו לה מהריון זה, פרץ שמו, הוא ממשיך השושלת, שכמה דורות לאחר מכן הופיע בה דוד בן ישי, ואחריו שושלת מלכי יהודה.
התלמידים אינם מקבלים את התשובה של ר' טרפון. הם מקשים: 'דַּיָּה לְהוֹדָיָה, שֶׁתְּכַפֵּר עַל הַבִּיאָה?', כלומר, האם ההודיה על החטא די בה כדי לכפר עליו?
ר' טרפון אינו מתעצל, וממשיך לספר בשבחו של יהודה: מִפְּנֵי שֶׁאָמַר (בְּרֵאשִׁית לז כו): "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג?". אנו מועברים לבראשית ל"ז, לסיפור מכירת יוסף:
וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו: מַה בֶּצַע, כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ, וְכִסִּינוּ אֶת-דָּמוֹ? לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים, וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ, כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא! וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו. וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים, וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר, וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף; וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה.
יהודה, שאינו משלים עם תכניתם הפושעת של אחיו להרוג את יוסף, מציע להם תחליף מעט יותר הומני – למכור אותו כעבד לסוחרים ישמעאלים, היורדים מצרימה, וכך נעשה.
התלמידים חוזרים ומקשים: 'דַּיָּה הַצָּלָה, שֶׁתְּכַפֵּר עַל הַמְּכִירָה?'. האם חטא המכירה אינו חטא גדול? האם יש לזכור לטובה את יהודה על מעשה ההצלה הזה?
ר' טרפון שולף עוד סיפור, האמור ללמד זכות על יהודה: עַל יְדֵי שֶׁאָמַר: "יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר". הסיפור הזה לקוח מבראשית מ"ד, מהצעתו של יהודה ליוסף, השליט המצרי, שהוא – יהודה – ישב כעָרֵב במקום בנימין הצעיר:
וְעַתָּה, כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ, אָבִי, וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ, וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ, וְהָיָה, כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר - וָמֵת; וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ, אָבִינוּ, בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה. כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר: אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ, וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים. וְעַתָּה, יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי, וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו, כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי, וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי, פֶּן אֶרְאֶה בָרָע, אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי?
עונים לו התלמידים: 'בָּעֲיָא עָרֵבָא דִּמְקַיֵּם עַרָּבוּתֵהּ?', שזה אומר, במילים אחרות: ממתי מצ'פרים מישהו שחתם עֲרֵבוּת, וקיים את הבטחתו? זה בדיוק מה שהתבקש ממנו!
לר' טרפון נגמרו הסיפורים מהביוגרפיה האישית של יהודה בן יעקב, והוא עובר לצאצאיו. הוא מזכיר את המדרש היפה על נחשון בן עמינדב, שהיה האמיץ, שקפץ ראשון לים סוף, עוד לפני שהים חרב ונעלם מתחת לרגלי בני ישראל. על שמו של האיש ומעשהו הניב המוכר 'קפיצה נחשונית', המתאר צעד נועז של מי שפורץ לפני המחנה באומץ לבו. על פי המדרש (דבר מזה אינו מוזכר בספר שמות), היססו בני ישראל לקפוץ למים העמוקים, הקרים והמלוחים של ים סוף, ורק שני שבטים העזו לנסות – שבט בנימין (שבטו של שאול, כמובן) ושבט יהודה. זכה נחשון לקפוץ לים תחילה, ועל פי ר' טרפון, הקפיצה הנחשונית הזאת תרמה גם היא לבכורתו של שבט יהודה על פני כל שבטי ישראל.
מי היה אותו נחשון? נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב היה נשיא שבט יהודה על פי ספר במדבר. הוא אביו של שלמון, אחיה של אלישבע (שהייתה נשואה לאהרן הכהן) וסבו של בועז, בעלה של רות המואביה. הנין של נכדו היה דוד המלך.
מה מקור האגדה אודות נחשון בן עמינדב? גם זה מדרש על פסוק מתהלים ס"ח:
"בִּנְיָמִין צָעִיר רוֹדֵם, שָׂרֵי יְהוּדָה רִגְמָתָם" ('רִגְמָתָם' מבואר על פי רוב כ'רִקְמָתָם').
לא נעסוק בפשט של הפסוק. חז"ל נהנו לבשל ממנו מטעמים דרשניים, והם אומרים: 'רוֹדֵם'= רד לים. אם כן, שבט בנימין רצה לרדת לים, אך שרי יהודה רגמו אותם באבנים מתוך קנאה.
בזכות אותו נחשון, אומר לתלמידיו ר' טרפון, אחד מצאצאיו, דוד בן ישי, הפך למלך ישראל, והקים שושלת מלכותית, שנמשכה, על פי כותבי המקרא, עד לצדקיהו של שלהי בית ראשון, ולעתיד לבוא יהיה גם המשיח בן לאותה שושלת מפוארת.