"הָיְתָה כְּאַלְמָנָה" - לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל מַטְרוֹנָה, וְכָתַב לָהּ גִּטָּהּ, וְעָמַד וַחֲטָפוֹ מִמֶּנָּה, וְכָל זְמַן שֶׁהָיְתָה מְבַקֶּשֶׁת לִנָּשֵׁא לְאַחֵר, הָיָה אוֹמֵר לָהּ: 'הֵיכָן גִּטֵּךְ?', וְכָל זְמַן שֶׁהָיְתָה תּוֹבַעַת מְזוֹנוֹתֶיהָ, הָיָה אוֹמֵר לָהּ: 'וְלֹא כְּבָר גֵּרַשְׁתִּיךְ?'. כָּךְ כָּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְבַקְּשִׁים לַעֲבֹד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, הָיָה אוֹמֵר לָהֶם הקב"ה (יְשַׁעְיָה נ, א): "אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם?", וְכָל זְמַן שֶׁמְּבַקְּשִׁים לַעֲשׂוֹת לָהֶם נִסִּים כְּבַתְּחִלָּה, אוֹמֵר לָהֶם הקב"ה: 'כְּבָר גֵּרַשְׁתִּי אֶתְכֶם'. הדא הא דכתיב (יִרְמְיָה ג, ח): "שִׁלַּחְתִּיהָ וָאֶתֵּן אֶת סֵפֶר כְּרִיתֻתֶיהָ אֵלֶיהָ".
איכה רבה
מגילת איכה פותחת במשפט הקינה הידוע:
אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם. הָיְתָה כְּאַלְמָנָה. רַבָּתִי בַגּוֹיִם. שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת. הָיְתָה לָמַס?!
הבחירה המקראית בכינוי 'אלמנה' מבקשת הסבר. אלמנה היא מי שבעלה נפטר, ואם צִיּוֹן היא האלמנה, האם אלוהיה הלך לעולמו? לחז"ל יש כמה פתרונות לקושיה הזאת, ואחד מהם לפנינו. על פי הסבר זה, לא מדובר כלל באלמנה, שבעלה נפטר, אלא במי שגורשה על ידי אלוהיה.
כל זה טוב ויפה, אם כי עדיין לא ברור מדוע בחר המקרא בכינוי 'אלמנה'. אבל מה שמקפיץ אצלי את הפיוזים זה תוכנו של המשל, והמסר העולה ממנו.
המלך הוא, כמובן, האל, והמטרונה המגורשת היא ציון או עם ישראל. מה עשה המלך במשל? כעס על המטרונה שלו, כתב לה גט, ותוך שהוא מגרש אותה מעל פניו, הוא חטף מידיה את המסמך החשוב הזה, המסמך שבאמצעותו תוכל הגרושה לתבוע מזונות ממנו, ואם תמצא גבר אחר שיחפוץ בה – תוכל להיות חופשית להינשא לו. בעצם מסירת הגט לידי המטרונה השלים המלך את מעשה הגירוש, ועם אובדן מסמך הגט, שנחטף מידיה, לא תוכל האישה המסכנה לא לתבוע ממנו מזונות (שכן מסירת הגט התבצעה בנוכחות עדים) ולא לקבל את דמי כתובתה ולהיות חופשית לנישואין (שכן אין מסמך הגט בידיה להוכיח כי באמת השתחררה מקשר הנישואין הקודם). חטיפת הגט מידיה של האשה היא, כמובן, מעשה נבזי ביותר.
אבל מיהו המלך הנבזי הזה? אופס... שכחנו לרגע שמדובר במלך מלכי המלכים, הלא הוא הקדוש ברוך הוא. קשה שלא להתרשם כי חז"ל מפנים אצבע מאשימה כלפי האל, ששיחרר ולא שיחרר אותנו מהקשר ההדדי אתו. נרצה להפנות עורף לאמונה באל אחד, ולבחור לנו אל אחר, ואפילו לעבוד עבודת כוכבים – ישאל אותנו האל "אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם?"; נבקש ממנו לשוב ולדאוג למחסורנו, ולהפליא עבורנו בניסים, שהוא יודע לעשות כל כך טוב, הוא יאמר לנו "שִׁלַּחְתִּיהָ וָאֶתֵּן אֶת סֵפֶר כְּרִיתֻתֶיהָ אֵלֶיהָ".
אני חושב על יהודים שניסו לעזוב את תורת ישראל, וגילו כי אין הם יכולים לעשות זאת, ולא מסיבות משפטיות, אלא משום שלא הצליחו לדבוק באמונה חליפית, או משום שנאת ישראל שהופנתה כלפיהם גם לאחר שנטבלו לנצרות – כמו סיפורו האישי של המשורר הדגול היינריך היינה. חז"ל אינם מכוונים במדרש הזה לסיפורים של יחידים כאלה, כי אם לקשר הבעייתי והבלתי ניתן להתרה של אלוהים עם העם, והם מאשימים בפירוש את האל בתסבוכת הזאת. אכן, מדרש מוזר!