פָּתַח ר' אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְדָרַשׁ: נֶאֱמַר, "דִּבְרֵי חֲכָמִים כְּדָרְבָּנוֹת וּכְמַסְמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד" (קֹהֶלֶת יב, יא). לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה לְדָרְבָּן — לוֹמַר לָךְ: מה דָּרְבָּן זֶה מְכַוֵּן אֶת הַפָּרָה לִתְלָמֶיהָ, וְהִיא חוֹרֶשֶׁת וְגוֹרֶמֶת בַּדֶּרֶךְ לְהוֹצִיא חַיִּים (מָזוֹן מִן הָאֲדָמָה) לָעוֹלָם - אַף דִּבְרֵי תוֹרָה מְכַוְּנִין אֶת לוֹמְדֵיהֶן מִדַּרְכֵי מִיתָה לְדַרְכֵי חַיִּים. אוּלָם, מָה דָּרְבָּן זֶה מִטַּלְטֵל וְאֵינֶנּוּ קָבוּעַ, אַף דִבְרֵי תוֹרָה מִטַּלְטְלִין לְפִי הַנְּסִבּוֹת - תַּלְמוּד לוֹמַר בְּהֶמְשֵׁךְ הַכָּתוּב הַזֶּה: "מַסְמְרוֹת", שֶׁהֵם קְבוּעִים לָעַד.
וּמֵאִידָךְ, אֶפְשָׁר לוֹמַר: מָה מַסְמֵר זֶה חָסֵר וְלֹא יָתֵר, שֶׁהוּא מִתְכַּלֶּה עִם הַזְּמַן, וְאֵינוֹ גָּדֵל, אַף דִבְרֵי תוֹרָה חֲסֵרִין וְלֹא יְתֵרִין - תַּלְמוּד לוֹמַר: "נְטוּעִים" (קֹהֶלֶת יב, יא), מָה נְטִיעָה זוֹ פָּרָה וְרָבָה, וּגְדֵלָה אַף דִּבְרֵי תוֹרָה פָּרִין וְרָבִין. "בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת" — אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁיּוֹשְׁבִין אֲסֻפּוֹת אֲסֻפּוֹת (קְבוּצוֹת קְבוּצוֹת), וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, אַף שֶׁבֵּין הַחֲכָמִים יֵשׁ לְעִתִּים מַחֲלוֹקוֹת, הַלָּלוּ מְטַמְּאִין וְהַלָּלוּ מְטַהֲרִין, הַלָּלוּ אוֹסְרִין וְהַלָּלוּ מַתִּירִין, הַלָּלוּ פּוֹסְלִין וְהַלָּלוּ מַכְשִׁירִין.
אִם כֵּן, שֶׁמָּא יֹאמַר אָדָם: הֵיאַךְ אֲנִי לָמֵד תּוֹרָה מֵעַתָּה, כַּאֲשֶׁר יֵשׁ בָּהּ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מַחֲלוֹקוֹת וְחִלּוּקֵי דֵּעוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר: "כֻּלָּם נָתְנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד" (קֹהֶלֶת יב, יא), לוֹמַר: אֶל אֶחָד נְתָנָן, פַּרְנָס אֶחָד (מֹשֶׁה רַבֵּנוּ) אֲמָרָן מִפִּי אֲדוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (שְׁמוֹת כ, א), וּלְשׁוֹן הָרִבּוּי בַּכָּתוּב, כְּלוֹמַר: אֶת כָּל הַדְּבָרִים, עַל כָּל שִׁנּוּיֵיהֶם וּמַחֲלוֹקוֹתֵיהֶם.
אַף אַתָּה, הַלּוֹמֵד, עֲשֵׂה אָזְנַיִךְ כַּאֲפַרְכֶּסֶת (הַכְּלִי שֶׁבּוֹ שׁוֹפְכִים אֶת גַּרְגִּירֵי הַתְּבוּאָה לָרֵחַיִם), וּקְנֵה לְךָ לֵב מֵבִין לִשְׁמֹעַ גַּם אֶת דִּבְרֵי הַמְּטַמְּאִים וְגַם אֶת דִּבְרֵי הַמְּטַהֲרִים, אֶת דִּבְרֵי הָאוֹסְרִין וְאֶת דִּבְרֵי הַמַּתִּירִין, אֶת דִּבְרֵי הַפּוֹסְלִין וְאֶת דִּבְרֵי הַמַּכְשִׁירִין.
כְּשֶׁשָּׁמַע ר' יְהוֹשֻׁעַ דְּבָרִים אֵלֶּה, אָמַר לָהֶם, לְתַלְמִידָיו: אֵין דּוֹר נֶחְשָׁב יָתוֹם כַּאֲשֶׁר ר' אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה שָׁרוּי בְּתוֹכוֹ.
בבלי חגיגה עפ"י שטיינזלץ
את דרשתו זו נשא ר' אלעזר בן עזריה באחד מאותם הימים שאחרי פרשת תנורו של עכנאי, בהם קיבל הוא את ראשות בית המדרש במקום ר' אליעזר. תלמידים שנכחו במעמד הולכים לבקר את ר' יהושע, הנמצא בגליל, ולבקשתו הם מספרים מה חידש ר' אלעזר בדרשתו.
ואכן, ר' אלעזר מחדש חידוש גדול. בניגוד לר' אליעזר הגדול, שסמכותו וגדולתו נבעו מהיותו משמר בקפדנות את מורשת הדורות הקודמים. החידוש הוא גם בסמכות המוקנית לכל דור של תלמידי חכמים להמשיך ולחדש בתורה וגם בלגיטימציה שמוקנית למגוון הדעות, כולל אלה הסותרות דעה את רעותה, להמשיך ולהיכלל בטקסטים החז"ליים. אלה עיקרי החידושים של ר' אלעזר, ומכאן – פרשנות שהוא נותן לפסוק החידתי מקֹהלת - "דִּבְרֵי חֲכָמִים כְּדָרְבָּנוֹת וּכְמַסְמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד". פרשנות זו היא מדרש, כמובן, ואינה מתיימרת לחלץ את הפשט של הפסוק, כלומר אין היא מנסה להסביר למה התכוון קהלת.
מדרש הפסוק רואה בו משל לדרכי לימוד התורה.
הדרבנות הם אותם עוקצים הננעצים בצד הבהמה המושכת מחרשה או עגלה כדי לדרבן אותה לנוע קדימה. כמו הדרבן, הגורם לפרה החורשת לתחח ולהכשיר את האדמה הנותנת חיים, כך התורה מדריכה את לומדיה בדרכי החיים הנכונות. כמו שהדרבן מיטלטל, ואינו קבוע במקום אחד, כך גם התורה מיטלטלת ומשנה משמעות מדור לדור. המשך לימוד התורה והתאמתו לצרכי הזמן משול לטלטול הדרבן.
לעומת הדרבן, המסמרות קבועים במקומן לעד, ויש בה, בתורה, גם מן הערך הקבוע לנצח. אך מאידך, ניתן לראות במסמרות חפצים מתכלים, שכן עם השימוש החוזר בהם הם נשחקים. גם זה משל לתורה, שמדור לדור אנו מגלים בה דברים נוספים החסרים לנו, דברים שהתורה אינה מתייחסת ישירות לגביהם.
המילה 'נטועים' מרמזת לפעילות היצירתית של לימוד התורה. כמו נטיעות, ההולכות וגדלות ומתפתחות, כך גם התורה הולכת ומתפתחת על ידי לומדיה מדור לדור.
בעלי האסופות הם תלמידי החכמים, המתקבצים ונאספים ללמידה בחברותא. ריבוי התלמידים מבטיח ריבוי דעות, ויכוחים ואי-הסכמות, וזה בסדר, לדעתו של ר' אלעזר. למרות המבוכה שוויכוחים אלה עלולים להשרות על תלמיד חדש, אומר לו ר' אלעזר – כולם ניתנו מרועה אחד, כלומר – מקור כל הדעות הרבות, כולל אלה המתנצחות ביניהן, הוא מקור אחד – אלוהים. המלצתו של ר' אלעזר לתלמיד הנבוך היא להטות אזנו כאפרכסת ולהבין בלבו את השפע ואת המגוון שהוא שומע בבית המדרש. כל אלה דברי אלוהים חיים.
ר' יהושע, השומע את דעתו הרעננה של ר' אלעזר הצעיר, דעה האוהדת פלורליזם ויצירתיות לימודית, סומך את ידיו על החידוש וחותם בדברים נלהבים: 'אֵין דּוֹר נֶחְשָׁב יָתוֹם כַּאֲשֶׁר ר' אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה שָׁרוּי בְּתוֹכוֹ'. סגנונו הפתוח והמורכב של התלמוד מאמץ את הכיוון הזה.