וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדוֹ אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר" - לָקַח מֹשֶׁה אֶת הַלּוּחוֹת וְהָיָה יוֹרֵד, וְהָיוּ הַכְּתוּבִים סוֹבְלִין אֶת עַצְמָן וְאֶת מֹשֶׁה עִמָּן, וּכְשֶׁרָאוּ אֶת הַתֻּפִּים וְאֶת הַמְּחוֹלוֹת וְאֶת הָעֵגֶל, בָּרְחוּ הַכְּתוּבִים וּפָרְחוּ מִן הַלּוּחוֹת, וְנִמְצְאוּ כְּבֵדִין עַל יְדֵי מֹשֶׁה, וְלֹא יָכוֹל מֹשֶׁה לִסְבֹּל אֶת עַצְמוֹ וְלֹא אֶת הַלּוּחוֹת, וְהִשְׁלִיכָן מִיָּדָיו, וְנִשְׁתַּבְּרוּ. שֶׁנֶּאֱמַר: "וִישַׁבֵּר אוֹתָן תַּחַת הָהָר".
פִּרְקֵי דר"א
לחז"ל קצת קשה עם הידיעה שמשה שבר את הלוחות שניתנו לו מידי אלוהים. בבקשם הסבר לארוע הקשה הזה, הם מפליגים בדמיונם הדרשני ומגיעים למסקנה הפנטסטית, שלטקסט הכתוב על הלוחות היה כוח משל עצמו, וכל כך חזק היה כוח זה, שהוא נשא את הלוחות ואת משה, ולא להפך. זו משמעות הכתוב במדרש 'וְהָיוּ הַכְּתוּבִים סוֹבְלִין אֶת עַצְמָן וְאֶת מֹשֶׁה עִמָּן'. לאותם כתובים היה גם כושר ראייה מיוחד במינו, ומפסגת הר סיני הם ראו את התופים, המחולות והעגל. ברחו הכתובים ופרחו מן הלוחות, ואז נתברר שמשה לא היה מסוגל לשאת את כובד הלוחות בכוחות עצמו, וההמשך הוא היסטוריה...
כוחם של הכתובים תואם את הרעיון, שמילים ואותיות בוראות מציאות. בורחות המילים, והמציאות מתפוררת.