"וְעַתָּה, בְנִי, שְׁמַע בְּקֹלִי, וְקוּם בְּרַח לְךָ, וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים" (בראשית כז, מג מד). כְּתִיב (בראשית כט, כ): "וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים, וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים". אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּזִי: נֶאֱמַר כָּאן אֲחָדִים' וְנֶאֱמַר לְהַלָּן 'אֲחָדִים'. מַה לְּהַלָּן אֲחָדִים שֶׁבַע שָׁנִים, אַף אֲחָדִים שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן שֶׁבַע שָׁנִים. "עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ" - אִמּוֹ בְּצִדְקָתָהּ אָמְרָה: "עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ", וְהוּא לֹא עָשָׂה כֵן אֶלָּא (עמוס א, יא): "וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח".
(בראשית רבה)
הבקיאות של חכמינו בפרטים קטנים ולכאורה לא משמעותיים שֵרְתָּה אותם לא פעם בביאורים יצירתיים של הטקסט המקראי. הדברים הפותחים את המדרש הם דבריה של רבקה לבנה יעקב, לאחר שזה גזל, בהדרכתה, את הברכה מידי אחיו תאומו עשיו. הנה הפיסקה הרלוונטית מבראשית פרק כ"ז:
וְעַתָּה, בְנִי, שְׁמַע בְּקֹלִי, וְקוּם, בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה, וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ, עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ, וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ, וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם. לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד?
ר' חנינא בן פזי מבחין בהופעתן של אותן המילים 'כימים אחדים' במקום נוסף בתורה. המופע השני של מילים אלה הוא שני פרקים קדימה, בהם מסופר על הסכמתו של יעקב להמתין עוד שבע שנים, לעבוד את לבן, ורק אחרי כן לקבל את רחל. ר' חנינא מציע ללמוד מאותן שבע שנים, שהיו בעיניו של יעקב 'כימים אחדים', ולהסיק שגם רבקה הנחתה את יעקב לברוח לחרן ולבלות שם שבע שנים. הנימוק – עליו יהיה להמתין "עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ", ולדעתו צדקה רבקה, שכן זעמו של עשיו על יעקב היה גדול ועצום. ר' חנינא מוסיף עוד, כי גם שבע שנים לא הספיקו לו, לעשיו, להרגע מכעסו על יעקב, והוא מנמק זאת בהביאו פסוק מעמוס א'. נביא את הפסוק במלואו:
כֹּה, אָמַר יְהוָה: עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי אֱדוֹם וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ – עַל רָדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו, וְשִׁחֵת רַחֲמָיו, וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ, וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח. וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ, בְּתֵימָן; וְאָכְלָה, אַרְמְנוֹת בָּצְרָה.
פרק א' בעמוס הוא מקבץ של נבואות חורבן לעמים השכנים, דמשק (ארם), עזה (פלשת), אדום ועמון. עשיו הוא אבי אדום על פי התנ"ך. כמו שר' חנינא מבין את הפסוקים האלה, אדום שיחת את רחמיו, ושמר לנצח את עברתו (זעמו); וזעם זה הוא, על פי ר' חנינא, אותו זעם עתיק על גנבת ברכת האב.
האם רעיון זה של ר' חנינא תואם את הכתוב בתורה? בהחלט לא. פרק ל"ג בבראשית מספר בפרטים את מפגש הפיוס בין יעקב לעשיו:
וַיֹּאמֶר (עשיו): מִי לְךָ כָּל הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי? וַיֹּאמֶר (יעקב): לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו: יֶשׁ לִי רָב, אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: אַל נָא, אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי, כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים, וַתִּרְצֵנִי. קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ, כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים, וְכִי יֶשׁ לִי כֹל! וַיִּפְצַר בּוֹ, וַיִּקָּח... וַיֹּאמֶר עֵשָׂו: אַצִּיגָה נָּא עִמְּךָ מִן הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי. וַיֹּאמֶר (יעקב): לָמָּה זֶּה אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי? וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה.
בקטע זה מסכים עשיו לקבל את מנחותיו של יעקב, אומר לו כי יש לו רב, ואין הוא מקנא ביעקב, הוא קורא לו 'אחי', ובתום המפגש המרגש הוא שב לשעיר, מקום מגוריו. אם שמר עשיו בכל זאת את רגשות הזעם והעלבון, הוא הסתירם היטב, ואין כל עדות לכך. העימותים בין ממלכות אדום ויהודה וישראל שייכים לתקופה הרבה יותר מאוחרת ולסיבות אחרות. לומר שהאדומים שונאים אותנו בגלל זעם עשיו על יעקב זה טוב, אולי, בשביל יחסי ציבור...