אָמַר רַ' לֵוִי: שִׁשָּׁה דְבָרִים מְשַׁמְּשִׁים אֶת הָאָדָם, שְׁלשָׁה בִרְשׁוּתוֹ וּשְׁלשָׁה אֵינָם בִּרְשׁוּתוֹ. הָעַיִן וְהָאֹזֶן וְהַחֹטֶם אֵינָם בִּרְשׁוּתוֹ: רוֹאֶה מַה שֶּׁאֵינוֹ רוֹצֶה, שׁוֹמֵעַ מַה שֶּׁאֵינוֹ רוֹצֶה, מֵרִיחַ מַה שֶּׁאֵינוֹ רוֹצֶה. הַפֶּה, הַיָּד וְהָרֶגֶל בִּרְשׁוּתוֹ: הַפֶּה, אִם רוֹצֶה – עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, רוֹצֶה – מְדַבֵּר לְשׁוֹן־הָרָע וּמְחָרֵףְ וּמְגַדֵּף; הַיָּד, אִם רוֹצֶה – חוֹלֵק צְדָקָה, רוֹצֶה – גּוֹנֵב וְהוֹרֵג; הָרֶגֶל, אִם רוֹצֶה – הוֹלֵךְ לְבָתֵּי־כְנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי־מִדְרָשׁוֹת, רוֹצֶה – הוֹלֵךְ לְבָתֵּי־טַטְרְיָאוֹת וּלְבָתֵּי־קִרְקְסָאוֹת.
וּבְשָׁעָה שֶׁאָדָם זוֹכֶה, הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עוֹשֶׂה אוֹתָם שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ שֶׁלֹּא בִרְשׁוּתוֹ.
בראשית רבה עפ"י ספר האגדה
נתחיל ב'ששה הדברים', ונראה אותם כקבוצה אחת של יכולות, הפעילות בכל רגע שאנו חיים. כל מי שמצליח לשמר את כשירותם של אותם ששה דברים לאורך חייו, בר-מזל הוא. בחיי היומיום אנו נוטים לשכוח את חשיבותם, ורק אם אנו מאבדים אחד מהם, אנו מתחילים לחוש כמה חשוב היה לנו.
מכל השישה, הפה המדבר, המביא לידי ביטוי את עוצמת החשיבה של המוח האנושי, ואשר מאפשר את התקשורת הבין-אישית, המהותית כל כך לקיומה של חברה אנושית, הפה הזה מבדיל אותנו משאר בעלי החיים, שאמנם מקיימים ביניהם תקשורת מגוונת על פי טבעם, אבל בזכות פה זה ומוח זה שלנו יש לנו לשון עשירה, המשרתת את דרכנו בעולם.
אותה חלוקה, שהמדרש שלפנינו עושה בין 'שְׁלשָׁה בִרְשׁוּתוֹ וּשְׁלשָׁה אֵינָם בִּרְשׁוּתוֹ' שווה עיון.
האמנם העין (הראייה), האוזן (השמיעה) והחוטם (הריח) הם בלתי נשלטים לחלוטין? האם הם דומים למערכת הפארא-סימפטית (למשל מערכת העיכול), שאיננו מודעים כלל לפעולתה, ורצוננו אינו קובע מתי ואיך תתחיל או תחדל מלפעול? נכון הדבר, ששלושה חושים אלה קולטים גירויים חושיים כל הזמן, אבל תגובתנו הרגשית או הרציונלית להם יכולה להכתיב את מידת תשומת הלב שנקדיש להם. את חוש הראיה יש ביכולתנו למקד באובייקט המעניין אותנו, ולהתעלם כמעט באופן מוחלט מכל מה שמסביב לאובייקט הנצפה. גם האוזן לומדת להבחין בין רעשי רקע, כמו אוושת מזגן או טפטוף גשם, לבין הצליל, שאנו חפצים לשמוע. אותה התעלמות מרעשי רקע יכולה להתפתח לנקודה, בה איננו מודעים כלל לרעש זה עד שהוא פוסק. מֵרֵיחַ קשה להתעלם, אבל שהיה ממושכת בתחום אותו הריח גורמת לנו לחוש בו הרבה פחות. נזכור עוד את היכולת שלנו לעצום עיניים, ואפילו לאטום אוזניים.
אחרי שאמרנו כל זאת, נסכים עם יוצרי המדרש, כי שלושת איברי החושים האלה – העין, האוזן והחוטם, קולטים כל היום גירויים חושיים רבים, ובתוכם גירויים, שכלל לא ביקשנו לקלוט.
'הַפֶּה, הַיָּד וְהָרֶגֶל בִּרְשׁוּתוֹ' – אומרים חז"ל. האם זה פשוט כל כך?
'הַפֶּה, אִם רוֹצֶה – עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, רוֹצֶה – מְדַבֵּר לְשׁוֹן־הָרָע וּמְחָרֵףְ וּמְגַדֵּף'. על פי חז"ל, וזה נשמע הגיוני במחשבה ראשונה, מה שאנחנו אומרים בפינו מושפע ישירות ממה שאנו מחליטים לומר, וכן גם מה שאנחנו בוחרים לדבר עליו, ועם מי אנו בוחרים לשוחח. חז"ל מתכוונים לבחירה ערכית – להשתמש בפינו ובלשוננו לדיון בסוגיות תורניות, או לחלופין – ל'בדיחות מילואים', לרכילות או ללשון הרע. מעטים מאתנו יוכלו לומר בפה מלא, שרוב הדיבור שלהם במהלך היום, כל יום, מונחה על ידי כוונה רצינית ועל ידי בחירה חופשית מה לומר, עם מי לשוחח ועל מה. השפה המדוברת מלווה אותנו כל שעות היום, ובמידה מסוימת אף בשנתנו, והדרישה להיות בשליטה מלאה על כל מה שיוצא מפינו היא דרישה ענקית, ואני מכבד את הציפיה שמפנים אלינו חז"ל בעניין זה.
אני נזכר בדיון הומוריסטי מתקופת ה-new-age, המחלק את כל התקשורת המילולית האנושית לשלוש קבוצות: chicken-shit, שזו הרכילות והפטפוט שנועד פשוט להעביר את הזמן, ובכלל זה כל דברי הנימוסין, שמטרתם לשמן את התקשורת הבין-אישית; bull-shit, אלה דיבורים בנוסח 'מה אתה חושב על זה?', או 'איך זה עובר עליך?', או 'אתה רוצה לשתף במשהו?', או 'אני מרגיש ש...'; ולבסוף elephant-shit, זו הפילוסופיה... מכל מקום, הדיבור, עם עצמנו או עם זולתנו, ממלא שעות רבות מתוך חיינו, ויש לו תפקידים רבים ושונים, ולא רק עיסוק בתורה.
אם הרחבנו בנושא הפֶּה, נוכל לקצר בנושאי היד והרגל. גם לשתי אלה יש מגוון תפקידים, חלקם כמעט אוטומטיים או לא-רצוניים (כמו גירוד באף או הליכה בלילה לשירותים) ואחרים משרתים פעולות רצוניות שלנו. מודעות מלאה לכל שניה, בה אנו מבצעים פעולות בידינו או ברגלינו, היא משימה בלתי אפשרית. המשאלה להיות מודעים לפני שאנו מחליטים להפעיל את הידיים או את הרגליים הפעלה משמעותית לחיינו (לתקוף, לקפוא במקום או לברוח – לשם דוגמה. דוגמה אחרת - להמשיך וללטף, גם כשאנו מקבלים מהזולת מסר, המתנגד לכך, או לחדול) – משאלה זו מובנת מאליה.
האדם הוא יצור בוחר. התנהגותו יכולה להיות לא-אוטומטית. ממה שלמדנו עד כה, ניתן היה אולי להבין, כי חז"ל ממליצים לנו להיות מודעים ככל האפשר למעשים אותם אנו עומדים לבצע, ולקבל החלטות מוסריות ומועילות לנו ולזולתנו. וכאן באה ההפתעה: 'וּבְשָׁעָה שֶׁאָדָם זוֹכֶה, הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עוֹשֶׂה אוֹתָם שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ שֶׁלֹּא בִרְשׁוּתוֹ'. יוצרי המדרש מסיימים באמירה, שצריכה לקומם כל אדם, המעריך את מתנת הבחירה החופשית, שקיבל מרגע שעמד על דעתו. ישנם מדרשים, המייחסים למלאכי השרת את התכונות האלה – תכונות המזכירות רובוט משוכלל ויעיל, שתוכנת ההפעלה שלו היא צו אלוהים. הם אינם יכולים לחטוא. לרגע אחד, בסוף המדרש היפה הזה, מאבדים חז"ל את היכולת להעריך את מתנת הבחירה החופשית, והם מייחלים למצב, בו נהיה כמלאכים. מותר לנו לחבב את המדרש תוך הסתייגות ברורה מהסיפא שלו, לא?