שָׁאַל גּוֹי אֶחָד אֶת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: דְּבָרִים אֵלּוּ שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂים נִרְאִים כְּמִין כְּשָׁפִים! אַתֶּם מְבִיאִים פָּרָה, וְשׂוֹרְפִין אוֹתָהּ, וְכוֹתְשִׁין אוֹתָהּ, וְנוֹטְלִין אֶת אֶפְרָהּ, וְאֶחָד מִכֶּם (שֶׁ)מִּטַּמֵּא לַמֵּת, מַזִּין עָלָיו ב' וְג' טִפִּין, וְאַתֶּם אוֹמְרִים לוֹ: טָהַרְתָּ! אָמַר לוֹ: רָאִיתָ מִיָּמֶיךָ אָדָם שֶׁנִּכְנְסָה בּוֹ רוּחַ תְּזָזִית? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: וּמָה אַתֶּם עוֹשִׂים לוֹ? אָמַר לוֹ: מְבִיאִים עִקָּרִים, וּמְעַשְּׁנִים תַּחְתָּיו, וּמַרְבִּיצִים עָלֶיהָ מַיִם, וְהִיא בּוֹרַחַת. אָמַר לוֹ: יִשְׁמְעוּ אָזְנֶיךָ מָה שֶׁאַתָּה מוֹצִיא מִפִּיךָ! כָּךְ, הָרוּחַ הַזּוֹ רוּחַ טֻמְאָה הִיא. מַזִּים עָלֶיהָ מֵי נִדָּה, וְהִיא בּוֹרַחַת. לְאַחַר שֶׁיָּצָא, אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבֵּנוּ, לְזֶה דָּחִיתָ בְּקָנֶה, לָנוּ מָה אַתָּה אוֹמֵר? אָמַר לָהֶם: חַיֵּיכֶם, לֹא הַמֵּת מְטַמֵּא, וְלֹא הַמַּיִם מְטַהֲרִים. אֶלָּא אָמַר הקב"ה: חֻקָּה חָקַקְתִּי, גְּזֵרָה גָּזַרְתִּי - אִי אַתָּה רַשַּׁאי לַעֲבֹר עַל גְּזֵרָתִי. שֶׁכָּתוּב: "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה".
במדבר רבה
טקס הפרה האדומה, כמו טקס הסוטה, עושים בהחלט רושם של טקסים מאגיים. השפעת טקסים מאגיים חדרה אל דתם של בני ישראל מן העולם האמוני שמסביב. התורה מְגַנָּה הרבה מנהגים מהסוג הזה, כמו בעלי אוב, מנחשים ומעוננים, אך לא הצליחה להתנקות מהם כליל. אין זה פלא, שבני דתות אחרות, שראו ביהודים עם מוזר, ונאבקו עמם על ההשפעה באזור, הצביעו לא פעם בוויכוחים התיאולוגיים שלהם עם בני ישראל על אותם מנהגים, הסותרים, לכאורה, את הרוח היהודית הכללית, המאמינה באל גדול וחזק, המשגיח על הכל ומנהל אותו, בעוד שהאדם המעוניין להשפיע על המציאות יכול, לכל היותר, להתפלל לאל, שיעשה איזה נס.
הגוי שלנו, בן תקופתו של רבן יוחנן בן זכאי, יכול להיות רומאי פגאני, אבל גם אחד מהנוצרים הראשונים. הוא לועג לטקס הפרה האדומה, שמטרתו לטהר אדם מטומאת מת. הוא מתאר את הטקס תיאור טכני על כל שלביו, ואומר כי הטקס הוא, למעשה, טקס כישוף. עם כל הדמיון למעשי מכשפים, טקס הפרה האדומה אינו מתיימר לחולל דבר ללא התערבות אלוהית. מי שמטהר הוא האל, ולא שריפת אפר הפרה האדומה.
אבל מה עונה רבן יוחנן בן זכאי לאותו גוי מתגרה? הוא שואל אותו מה עושים אצלו בכפר למי שאחזה בו רוח תזזית. 'רוח תזזית' היא, כמובן, תיאור של התנהגות לא נורמלית כלשהי, המפריעה לסביבה החברתית והתרבותית בה חי אותו אדם, ואשר מעוררת בשכניו דחייה, תיעוב, פחד ושאר תגובות רגשיות שליליות. כל מי שמתנהג באופן בולט בשונה מסביבתו עלול למצוא, שהדביקו לו את הכינוי 'משוגע', או שהכריזו עליו שאחזה בו רוח תזזית. זו בעיה חברתית, שעדיין לא נמצא לה פתרון מלא גם בימינו. באותם ימים רחוקים היתה אחת מדרכי הריפוי המקובלות לרוח תזזית שריפה של 'עיקרים', הלא הם שורשי עשבים שונים סביב אותו אדם, שפיכת מים עליו, ומי שעשו זאת, האמינו כי רוח התזזית תברח מתשלובת זו של שאיפת עשן עם מכת"זית מקראית. יתכן, שעשנם של כמה מאותם עיקרים השפיע על ה'חולה' השפעה פסיכוטית, ביחוד אם היו מן הסוג קנאביס.
אם כן, אותו גוי מכיר את הנוהל הזה, ורבן יוחנן שואל אותו 'אז מה ההבדל?!', או, במילים שלו:
"יִשְׁמְעוּ אָזְנֶיךָ מָה שֶׁאַתָּה מוֹצִיא מִפִּיךָ!". כלומר – אם מה שאנו עושים מכונה בפיך 'כשפים' – הרי גם אתם עוסקים בכשפים מאד דומים.
הסיפא של הסיפור מלמדת אותנו לקח מעניין. התלמידים אינם שבעי רצון מההסבר של רבן יוחנן, ואחרי שיצא אותו גוי, וידו על התחתונה, הם שואלים את המורה: "רַבֵּנוּ, לְזֶה דָּחִיתָ בְּקָנֶה, לָנוּ מָה אַתָּה אוֹמֵר?". דחיה בקנה היא מעין תירוץ. מילא – את הגוי אפשר לנצח בעזרת תירוץ כזה, אבל לנו מה אתה אומר? אין לך הסבר רציני יותר? וכאן מתעלה רבן יוחנן לרמה תיאולוגית גבוהה יותר, והוא מסביר את משמעותו של טקס הפרה האדומה. המים אינם מטהרים את האיש, וטומאתו אינה טומאה פיסית, כך שניתן לומר שהמת אינו מטמא. הטומאה אינה כימית או ביולוגית מיסודה, כי אם הגדרה אנושית של מצב חברתי, שבעיני המגדיר הוא מצב לא רצוי – השהיה בקרבת המת. ומי קבע זאת? אלוהים, כמובן. אם כן, הפרה, האפר, המים ושאר מאפייני הטקס – מה משמעותם?
עד כאן הלכנו עם רבן יוחנן, מתוך הבנה, שפעולות הטקס הן ביסודן פעולות סמליות בלבד. את הטומאה קובע אלוהים, וכך גם את הטהרה. רוצים לשאול את רבן יוחנן – 'אם כן, מדוע לבצע את כל אותן פעולות, הנראות בדיוק כמו טקס מאגי?'. כאן תשובתו של רבן יוחנן לא תספק אותנו: "אֶלָּא אָמַר הקב"ה: חֻקָּה חָקַקְתִּי, גְּזֵרָה גָּזַרְתִּי - אִי אַתָּה רַשַּׁאי לַעֲבֹר עַל גְּזֵרָתִי. שֶׁכָּתוּב: "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה". התשובה הזאת נאמרת מתוך אותה גישה, התובעת מאתנו לקיים את המצוות ללא כל שאלה על טעמן. זו, כמובן, גישה מוכרת ודומיננטית בעולם האורתודוקסי, אך היא אינה תואמת את עולמי. אני נותר עם טעם מוזר בפה. לי נראה, כי טקסים בעלי אופי מאגי היו מקובלים תמיד על בני האדם, וכי זו הסיבה שכמה מהם שרדו גם בתוך תרי"ג המצוות הדתיות של היהדות.
אבל הלקח הנוסף של הסיפור (והוא קיים בעוד וריאציות בטקסטים העתיקים שלנו) הוא שגם אם שמענו ויכוח בין שני אנשים, והוויכוח הסתיים בניצחון אחד מהם, מותר לנו עדיין לומר כי טיעוניו של הצד המנצח לא כל כך שכנעו אותנו, וכי אנו רוצים לחפש תשובה טובה יותר.