“וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם… וְלֹא־הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל־משֶׁה וְעַל־אַהֲרֹן” (במדבר ב') – כֵּוָן שֶׁמֵּתָה מִרְיָם, וּמשֶׁה וְאַהֲרֹן עֲסוּקִים בָּהּ, וְיִשְׂרָאֵל מְבַקְּשִׁים מַיִם, וְאֵין מוֹצְאִים – מִיָּד נִתְכַּנְּסוּ עֲלֵיהֶם. כֵּוָן שֶׁרָאוּ אוֹתָם בָּאִים, אָמַר משֶׁה לָאַהֲרֹן: תֹּאמַר מַה כִּנּוּס זֶה? אָמַר לוֹ אַהֲרֹן: לֹא בְנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב הֵם, גּוֹמְלֵי־חֲסָדִים בְּנֵי גוֹמְלֵי־חֲסָדִים? אָמַר לוֹ משֶׁה: אִי אַתָּה יוֹדֵעַ לְהַפְרִישׁ בֵּין כִּנּוּס לְכִנּוּס. אֵין זֶה כִּנּוּס שֶׁל תַּקָּנָה, אֶלָּא שֶׁל קַלְקָלָה, שֶׁאִלּוּ הָיָה כִנּוּס שֶׁל תַּקָּנָה, הָיוּ צְרִיכִים לִהְיוֹת בְּרֹאשָׁם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וגו' – וְאַתָּה אוֹמֵר לִגְמוֹל חֶסֶד הֵם בָּאִים! מִיָּד הֵטִיחוּ דְבָרִים כְּנֶגְדּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיָּרֶב הָעָם עִם־משֶׁה”. כֵּוָן שֶׁרָאוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן פְּנֵיהֶם זְעוּמוֹת, בָּרְחוּ לָהֶם לְאֹהֶל־מוֹעֵד. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִגְדוֹל־הַמְּדִינָה, שֶׁנִּזְדַּעְזְעוּ (שמרדו) בְנֵי הַמְּדִינָה – וּבָרַח לְפַלְטִין שֶׁל מֶלֶךְ. “וַיֵּרָא כְבוֹד־יְיָ אֲלֵיהֶם” – אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִמְשָׁרְתֵי צִבּוּר: צְאוּ מִכָּאן בִּמְהֵרָה! בָּנַי מֵתִים בַּצָּמָא, וְאַתֶּם יוֹשְׁבִים וּמִתְאַבְּלִים עַל הַזְּקֵנָה (על מרים)!
ילקוט שמעוני עפ"י ספר האגדה
בימים טרופים אלה של קיץ תשפ"ג מזעזע ציבור ענק של מפגינים את השלטון, המפרש את צעדי המחאה פירוש מוטעה. המפגינים מואשמים בזה שהם מוחים נגד 'הזזת הגבינה' שלהם, כלומר נגד אובדן הפריבילגיות של המגזר וותיק, השבע והנהנתן. ועוד מואשמים המפגינים בשנאה יוקדת ולא רציונלית למנהיג. אצלנו אין אלוהים, שיגיד לממשלה מה הוא חושב על העניין באמת, ופרשניו המקובלים סבורים כי את גרסתם האישית לדעותיו של הקב"ה יש להשליט על המדינה כולה.
ובינתיים, בין דפי התורה, הולכת מרים הנביאה לעולמה, ושני אחיה, משה ואהרן, עסוקים בהבאתה לקבורה מכובדת וראויה. עיסוק זה, חשוב ככל שיהיה, עוצם עינים מלראות את המצוקות התוקפות את העם בשעה זו. משמתה מרים, כך אומר פרק ב' בספר במדבר, לא היו מים לעדה. אחד ממרכיבי הרווחה החשובים ביותר לקיומו של העם הנודד במדבר הם המים, הכל כך חסרים במדבר. בזכות מרים, כך מספר המדרש, ליוותה בארה שלה את מסעי בני ישראל, והעניקה להם מים בשפע. מתה מרים – פסקו המים. בעוד משה ואהרן מסתגרים להם בדלת אמותיהם לטפל בקבורת אחותם, דוחף הצמא את בני ישראל להתקהל על מנהיגיו ולתבוע פתרון למצוקה הפיסית, המאיימת על קיומם.
ההתקהלות היא ספונטנית, והמחאה הלא-מאורגנת מגיעה אל פתחם של משה ואהרן. אהרן אוהב השלום סבור בתמימותו, שהעם בא לגמול חסד עם מרים האהובה עליהם, בעוד שמשה מפרש את ההפגנה הזאת פירוש אחר – זה לא כינוס של תקנה, אלא של קלקלה, משמע מטרותיהם נגועות במניעים פסולים. ומדוע? לו היה העם מגיע להפגין, כשבראש המוחים עומדים מנהיגיו הרשמיים, שרי האלפים והמאות, ניחא, אבל כשההפגנה ספונטנית, אם כי בלתי-אלימה – זה מדאיג הרבה יותר. את שרי האלפים והמאות יכולים היו משה ואהרן להאשים בהמרדה. שונה המצב, כשהמחאה עממית, אותנטית ובלתי מאורגנת באוטובוסים ממומנים מתקציבים פוליטיים.
מה עושים משה ואהרן? בורחים אל תוך אוהל מועד, שם לא יצטרכו להתמודד פנים אל פנים עם המחאה, לדבר עם נציגיה ולנסות להבין מה לוחץ עליהם. אבל כאן מתערב אלוהים, הנמצא אותה העת באוהל מועד, והוא נוזף בשניים: 'צְאוּ מִכָּאן בִּמְהֵרָה! בָּנַי מֵתִים בַּצָּמָא, וְאַתֶּם יוֹשְׁבִים וּמִתְאַבְּלִים עַל הַזְּקֵנָה!'.
מי יתפוס את מנהיגינו באוזניים ויאמר להם: 'צְאוּ מִכָּאן בִּמְהֵרָה! בָּנַי נאנקים תחת יוקר המחיה, חרדים מן העתיד, וְאַתֶּם יוֹשְׁבִים ומתעסקים ברפורמה משפטית!'.
תודה לחז"ל שהאירו את עינינו לאפשרות, שהמנהיגים עלולים לעתים להיות עיוורים לצרכי הציבור ולהתעלם מהם.