"עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ". אָמַר ר' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: זוֹ עָשְׁרוֹ שֶׁל קֹרַח, שֶׁמִּפְּנֵי עָשְׁרוֹ נִתְגָּאָה, וְסוֹפוֹ שֶׁאָבַד מִן הָעוֹלָם. וּרְאָיָה לְכָךְ שֶׁהָיָה עָשִׁיר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן, אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם" וְאָמַר ר' אֶלְעָזָר: זֶה מָמוֹנוֹ שֶׁל אָדָם שֶׁמַּעֲמִידוֹ עַל רַגְלָיו. אָמַר ר' לֵוִי: מַשּׂאוֹי שְׁלֹשׁ מֵאוֹת פְּרָדוֹת לְבָנוֹת, שֶׁהֵן חֲזָקוֹת וּמֻבְחָרוֹת, הָיוּ רַק מַפְתְּחוֹת בֵּית גְּנָזָיו שֶׁל קֹרַח, וְכֻלָּם מַפְתְּחוֹת וּמַנְעוּלִים שֶׁל עוֹר, וְלֹא הָאוֹצָרוֹת עַצְמָם.
בבלי פסחים עפ"י שטיינזלץ
שָׁמַע רַבִּי שֶׁהִגִּיעַ ר' פִּנְחָס בֶּן יָאִיר לְעִירוֹ, יָצָא לִקְרָאתוֹ לְקַבֵּל אֶת פָּנָיו, וְאָמַר לוֹ: רְצוֹנְךָ לִסְעֹד אֶצְלִי? אָמַר לוֹ ר' פִּנְחָס: הֵן. הֵאִירוּ פָּנָיו שֶׁל רַבִּי מֵחֲמַת שִׂמְחָה, שֶׁנִּתְכַּבֵּד בְּדָבָר זֶה, שֶׁהָיָה הַדָּבָר מְפֻרְסָם, שֶׁאֵין ר' פִּנְחָס בֶּן יָאִיר סוֹעֵד אֵצֶל אֲחֵרִים... כַּאֲשֶׁר בָּא ר' פִּנְחָס לְבֵיתוֹ שֶׁל רַבִּי, נִכְנָס בְּפֶתַח אֶחָד, שֶׁהָיוּ עוֹמְדוֹת בּוֹ פְּרָדוֹת לְבָנוֹת. פְּרָדוֹת מִמִּין זֶה הָיוּ מְפֻרְסָמוֹת כְּמַזִּיקוֹת בִּבְעִיטוֹתֵיהֶן. אָמַר ר' פִּנְחָס: מַלְאַךְ הַמָּוֶת בְּבֵיתוֹ שֶׁל זֶה, וַאֲנִי אֶסְעַד אֶצְלוֹ? שָׁמַע רַבִּי, יָצָא לִקְרָאתוֹ, וְאָמַר לוֹ: מוֹכֵר אֲנִי אוֹתָן. אָמַר לוֹ ר' פִּנְחָס: וַהֲרֵי בְּכָךְ תַּעֲבֹר עַל "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (וְיִקְרָא יט, יד), שֶׁהֲרֵי לְכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל נֶאֱסַר לְהַחְזִיק חַיּוֹת מַזִּיקוֹת בְּבֵיתוֹ. אָמַר לוֹ: אַפְקִיר אוֹתָן. אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, אַתָּה מַרְבֶּה אֶת הַהֶזֵּק, שֶׁעַכְשָׁו לֹא יִהְיוּ לָהֶן בְּעָלִים שֶׁיִּשְׁמְרוּ עֲלֵיהֶן, וְיַזִּיקוּ לַכֹּל. אָמַר לוֹ: אֲנִי מְעַקֵּר אֶת פַּרְסוֹתֵיהֶן שֶׁלֹּא יַזִּיקוּ. עָנָה לוֹ: יֵשׁ בְּכָךְ צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים. אָמַר לוֹ: אֶהֱרֹג אוֹתָן. אָמַר לוֹ: יֵשׁ בְּכָךְ אִסּוּר שֶׁל "בַּל תַּשְׁחִית" (דברים כ, יט).
בבלי חולין עפ"י שטיינזלץ
הפרד והפרדה, יצירי כלאיים של חמור וסוסה (או להפך, אם כי אלה נדירים יותר ופחות חסונים) נזכרים בתנ"ך רק מתקופת המלוכה, כמו הפרדה עליה רכב אבשלום אל מותו. השימוש בהם הלך ונעשה מוכר ונפוץ בתקופת בית שני.
המדרש על קורח מעביר את הפרדות במכונת הזמן אחורה אל תקופת בני ישראל במדבר. נחמדה ההפרזה בעניין עושרו של קורח: שלוש מאות פרדות לבנות מובחרות נשאו על גביהן רק את המפתחות לבית גנזיו של קורח – תארו לעצמכם כמה גדולים היו האוצרות עצמם, ולחשוב שעם כל המשא הזה הצליח קורח להיטלטל במדבר עד שהגיע אל התהום שבלעה אותו ואת כל רכושו!
אגב, ציון עושרו של אדם באמצעות בעלי החיים שהיו לו מוכר מכמה סיפורים בתנ"ך, ונזכיר רק את השופט יאיר הגלעדי, שהיו לו שלושים בנים רוכבים על שלושים עיירים.
האם פרדות לבנות היו נדירות במיוחד? אפשר להניח שכן, וזה עושה את האגדה על קורח עוד יותר מופלאה.
המדרש על רבי ועל ר' פנחס בן יאיר אינו מדרש זואולוגי, למרות שהוא מספק לנו מעט מידע על תכונותיהן של פרדות, כפי שחז"ל הכירו אותן. המדרש עוסק בהכנסת אורחים, ואולי גם בדמותו המיוחדת של ר' פנחס, האורח שכל מארח ינסה להימנע מביקורו. רבי רוצה לכבד את ר' פנחס ולארח אותו לסעודה בביתו, למרות שהוא יודע עליו, על ר' פנחס, שאינו נוהג להתארח אצל אחרים. חוששני, על פי המסופר כאן, שהדבר היה הדדי, כלומר – אנשים נמנעו מלהזמינו אליהם, שכן ביקוריו היו מעצבנים את מארחיו. בסיפור שלנו יש לו, לר' פנחס, טענות כלפי רבי, שבפתח ביתו עומדות פרדות, המטילות אימה על המבקשים להיכנס. רבי חפץ לרצות את האורח, שקרא לפרדותיו של רבי 'מלאך המוות', והוא מציע למכור את הפרדות מיד, כדי שלא יטרידו. ר' פנחס נודניק. הוא לא קונה את המחווה, וטוען שבכך ישים מכשול בפני הקונים, שכן הפרדות יעשו בעיות גם לבעליהן החדשים. כל מה שמציע רבי כדי לפתור את הבעיה אינו מספק את ר' פנחס, ששכח שהוא האורח בבית. המדרש אינו מספר מה קרה בסוף הדיאלוג הזה, ואם זכה רבי לארח את הטרדן...
ומה אנו למדים על פרדות מהמדרש הזה? שאנשים מפחדים מאד מבעיטותיהן של פרדות לבנות, כמו אלה שהיו לקורח במדבר!