אָמְרוּ עָלָיו עַל הִלֵּל הַזָּקֵן, כְּשֶׁהָיָה שָׂמֵח שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, הָיָה אוֹמֵר: אִם אֲנִי כָּאן, הַכֹּל כָּאן; וְאִם אֵין אֲנִי כָּאן, מִי כָּאן? לְמָקוֹם שֶׁאֲנִי אוֹהֵב, רַגְלַי מוֹלִיכוֹת אוֹתִי. וְאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר: אִם אַתָּה תָּבוֹא לְבֵיתִי - אָבוֹא לְבֵיתְךָ, וְאִם אַתָּה לֹא תָּבוֹא אֶל בֵּיתִי - אֲנִי לֹא אָבוֹא אֶל בֵּיתְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות כ) "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי, אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ."
בבלי סוכה
על שמחת בית השואבה נאמר במסכת סוכה: "מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה - לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו".
שמחה זו היתה מנהג, שהתפתח בתקופת בית שני כחלק מאירועי חג הסוכות בבית המקדש בירושלים. בנוסף לניסוך היין על המזבח, שהיה נהוג כל השנה, נוסף בחג הסוכות מנהג ניסוך המים, ואלה נשאבו ברוב טקס ממעין השילוח שבירושלים. לניסוך המים בסוכות היה קשר הדוק לתקווה לגשם בחורף הבא.
המדרש הצנוע שלפנינו אינו עוסק כלל במנהגי החג, אלא בהשפעתו הנפשית על אחד מגדולי הדור, הלא הוא הלל הזקן. המדרש מצרף שלוש אמרות של הלל, שאם יש קשר בינן לבין שמחת החג, הוא שאמרות אלה מעידות על התעלות נפש גבוהה, ואולי גם על הסתייגות מה של הלל מהפסטיבל הירושלמי. ננסה להסביר אותן או לדרוש עליהן:
"אִם אֲנִי כָּאן, הַכֹּל כָּאן; וְאִם אֵין אֲנִי כָּאן, מִי כָּאן?" – אמירה טריויאלית, לכאורה. היכן אני נמצא בכל רגע, אם לא כאן? הלל רוצה לומר לנו, כי ישנן אופציות אחרות, וכי רבים בוחרים שלא במודע – 'לא להיות כאן'. ננסה לקשר את דבריו של הלל מלפני כאלפיים שנה לזרם רוחני ההולך ונעשה מוכר בדורנו, זרם המאמין בחשיבות ההתמקדות בכאן ועכשיו.
כיצד הבאת קשב פתוח וסקרן אל החוויה שלנו, ממש עכשיו, יכולה להוביל אותנו אל שבילי חיים חדשים, פתוחים וגמישים, להרגיע חרדה, להפחית דיכאון, לשפר קשב וריכוז ולעורר חמלה? ומדוע בעולם המערבי לא מפסיקים לדבר על הנושא, שהפך לפופולרי?
תרגול mindfulness נועד לסייע לנו ביצירת מרחב התבוננות בהווה ובתודעה, מרגע לרגע, באופן מכוון ובלתי שיפוטי. מחקרים מדעיים רבים מוכיחים את יעילותו. ועם זאת, התרגול אינו מציע פתרון קסם, אלא מסע תודעתי לנופים יפים וקשים גם יחד. במהלכו מתברר לנו עד כמה ההווה חומק מאיתנו במחשבות על העבר ובציפיות לעתיד. ההתבוננות הזו בנתיבי חיינו המוכרים מולידה הבזקים של חופש, פתיחות, יציבות ושחרור מהרגלים מכאיבים.
במילים פשוטות יותר: רבים מאיתנו עסוקים במחשבותיהם רוב הזמן בזכרונות, בחרטות ובהתרפקות על העבר או בציפיות, בדאגות ובתכנונים לקראת העתיד, ומה שחומק מהם בעקבות זאת היא החוויה העזה של מה שקורה עכשיו, ברגע זה. תרגול מדיטטיבי המכוון לכך עשוי להעשיר את חיינו ולהפחית את סבלנו.
נשוב להלל, שבודאי לא עבר סדנאות של זן בודהיסטי במזרח. הוא שם דגש כפול, גם על 'כאן' (המכיל גם את 'עכשיו') וגם על 'אני'. התביעה מהאני שיהיה כאן היא גם תביעה מוסרית לצאת מהאדישות למה שקורה סביבנו, וגם הכרזה על עוצמת החוויה החושית והרגשית מהרגע של ההווה. וכך נבין את דבריו של הלל: אם אני ממש כאן, במלוא חושי והיענותי למה שקורה, אלו החיים במלוא עוצמתם, ולכן הכל כאן.
"לְמָקוֹם שֶׁאֲנִי אוֹהֵב, רַגְלַי מוֹלִיכוֹת אוֹתִי" – לא פעם אנו חשים כי רגלינו הוליכו אותנו למקום, שלא תכננו להגיע אליו, כאילו הרצון העצמי שלנו לא השתתף במה שעשינו. הלל אומר לנו, כי אם יש בנו מודעות עמוקה למה שאנחנו באמת אוהבים, לשם יוליכו אותנו רגלינו ללא ספק. אנשים המגדירים את עצמם בעיקר על פי מה שאין הם אוהבים, רגליהם יוליכו אותם, אולי, הרחק ממה שהם סולדים ממנו, אבל לאן? ישנם כל כך הרבה כיוונים ללכת אליהם, ודבר אינו מדריך את רגליהם מלבד הרצון להתרחק... האם שאלנו את עצמנו בזמן האחרון מה אנו באמת אוהבים?
"וְאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר: אִם אַתָּה תָּבוֹא לְבֵיתִי - אָבוֹא לְבֵיתְךָ, וְאִם אַתָּה לֹא תָּבוֹא אֶל בֵּיתִי - אֲנִי לֹא אָבוֹא אֶל בֵּיתְךָ" – שתי האמירות הראשונות יכולות בהחלט להתפרש כאמירות, שאין להן דבר עם יראת אלוהים (הלל בוודאי לא היה מסכים עם זה), אבל הנה לפנינו אמירה, המכוונת הישר אל הקשר האינטימי בין המאמין לאלוהיו. אמירה זו תובעת מאיתנו להתקרב אל האל, ולא להסתפק בציפיה שהאל יופיע אצלנו בלי שעשינו משהו בשביל זה. מכאן, שהחיים ביחד עם האל מחייבים אותנו למעשים, ואולי הכוונה היא לקיום מצוות. הכנסת האל אל הבית שלנו חשובה לא פחות מביקור במקדשו של האל. כאן מסתייע הלל בציטוט פסוק מספר שמות - "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי, אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ." נוכל לערוך שינוי קטנטן בפסוק, ולהציגו ברוחו של הלל: "בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תַּזְכִּיר אֶת שְׁמִי, אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ." יכול אתה להיות בביתך, להזכיר את שם האל, ובזאת להתקרב אליו. אזי יבוא האל אל ביתך ויברך אותך. רעיון זה מנוגד לרעיון של מקומות קדושים. העולם כולו הוא יציר כפיו של האל. האל נוכח בכל מקום שאנו מזכירים בו את שמו.
אם נחשוב על הרקע של המדרש – השמחה ההמונית של חג הסוכות בירושלים, והתעלות הנפש שרבים חווים בהמון החוגג, במקום המיוחד כל כך ובשעה המיוחדת כל כך, הרי לנו שלוש אמירות, המדגישות דוקא את הפן האישי, האינטימי, שבעבודת האל.