אָמַר לִי [הַסּוֹחֵר הַיִּשְׁמְעֵאלִי לְרַבָּה בַּר בַּר חַנָּה]: בֹּא וְאַרְאֶה לָךְ אֶת בְּלוּעֵי עֲדַת קֹרַח. הָלַכְתִּי עִמּוֹ וְרָאִיתִי שְׁנֵי בְּקָעִים בַּקַּרְקַע וְיָצָא מֵהֶם עָשָׁן. לָקַח גִּזַּת צֶמֶר, הִרְטִיבָה בְּמַיִם, נָעַץ אוֹתָהּ בְּרֹאשׁ הָרֹמַח שֶׁלּוֹ, וְהִכְנִיסָהּ לְתוֹךְ הַבֶּקַע, וְכַאֲשֶׁר הוֹצִיאָהּ, הָיְתָה גִּזַּת הַצֶּמֶר חֲרוּכָה. אָמַר לִי: תֹּאמַר, מָה אַתָּה שׁוֹמֵעַ? וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: מֹשֶׁה וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת וְהֵן [אֲנַחְנוּ] בַּדָּאִין [שַׁקְרָנִין]. אָמַר לִי: כֹּל שְׁלוֹשִׁים יוֹם חוֹזֵר הַגֵּיהִנֹּם לְכָאן, כְּמוֹ שֶׁמְּהַפְּכִין בָּשָׂר בַּסִּיר, [כְּדֵי שֶׁיִּתְבַּשֵּׁל הֵיטֵב]. וְאוֹמְרִים: מֹשֶׁה אֱמֶת וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת וְהֵן [אֲנַחְנוּ] בַּדָּאִין.
בבא בתרא
חמש עשרה מעשיות פנטסטיות מספר לנו רבה בר בר חנה, הברון מינכהאוזן של התלמוד. הוא נולד בבבל בסוף המאה ה-3 לספ', עלה לארץ ישראל והיה תלמידו של ר' יוחנן. מעשיות אלה כל כך מיוחדות, שלמרות שישנם איזכורים לא מועטים לדבריו האחרים בתלמוד, הן הן שפרסמו אותו. קשה לדעת מה ראו חכמים לשלב אגדות אלה בתלמוד. אין ספק שהן מהוות אתנחתא חביבה מהדיונים ההלכתיים היבשים יותר. היו שהרחיקו לכת ומצאו במעשיות הפנטסטיות האלה אלגוריות לעניינים רוחניים גדולים, אך אני מעדיף לראותן כשייכות לז'אנר האהוב של מעשיות אלף לילה ולילה, מעין צ'יזבאטים שסופרו על ידי נוודים ונוסעים בלילות הקרים מסביב למדורה.
המדרש שלפנינו מתחבר למסופר בתורה אודות קורח ועדתו, שכעונש על מרידתם במשה בלעה אותם האדמה. הסיפור מהתורה מעיד, לכאורה, על משפחת לוויים שנכחדה כולה באותו אירוע דרמטי, אך בני קורח מוסיפים להתגלות בתנ"ך, ובספר תהלים ישנם מספר מזמורים המוקדשים לבני קורח, שכבני שבט לוי שרתו, ככל הנראה במקדש, ויתכן שהיו משוררים או מוסיקאים של חצר המקדש. רבה בר בר חנה משלים את האגדה הקדומה הזאת בספרו לנו, כי בני קורח, שנבלעו באדמה בימי משה, יש להם קיום כלשהו עד היום, אם כי בעמקי האדמה.
לרבה בר בר חנה יש מורה דרך ישמעאלי, כלומר ערבי. הוא לוקח אותו אל המדבר, אותו שטח הפקר בו תמיד ניתן לדמיין שמתרחשים בו מעשים מופלאים (בדומה לים הגדול, שהצמיח סיפורים כמו סינבד המלח מאלף לילה ולילה). מי שהלך אל המדבר וחזר חי, אינו מביא עמו עדים להרפתקאותיו שם, והוא יכול להפליג בדמיונו, ולא נותר לקהל מאזיניו אלא להאמין לו.
מורה הדרך מביא את רבה בר בר חנה אל מקום במדבר, בו ישנם מעין בולענים עמוקים, הפולטים מדי חודש עשן. תופעות מעין אלה ניתן למצוא עד היום במדבריות באתיופיה, בגייזרים של הרי הרוקי או באיסלנד, וכמובן – בהרי געש פעילים. האפשרות לנעוץ סמרטוט בקצה רומח, להורידו אל תוך הסדק באדמה, ולהוציאו חרוך – אינה אפשרות דמיונית כלל וכלל. מכאן ואילך צריך המבקר במקום להפעיל את דמיונו, וכמו המאזין לרחש הים הנשמע מקרבי קונכיה, מי שמתאמץ מספיק, יוכל לשמוע את בלועי קורח מתוודים על חטא המרד שלהם במשה.
כמה מקהל המאזינים לצ'יזבאט הזה באמת האמינו לדבריו של רבה בר בר חנה, וכמה פשוט נהנו מהסיפור הטוב, קשה לדעת. לכאורה, בימינו, כשהכל מצולם ומופץ ברשתות החברתיות רגע אחרי שהתרחש, קשה להפיץ בדיות בקרב הציבור, אבל המציאות מוכיחה, שלכל בעל חלומות או שקרן יימצא הקהל הזקוק לדבריו.