אָמַר לוֹ אַנְטוֹנִינוּס קֵיסָר רוֹמִי לְרַבִּי: וַהֲלֹא גּוּף וּנְשָׁמָה יְכוֹלִין לִפְטוֹר עַצְמָן מִן הַדִּין עַל מָה שֶׁחָטְאוּ. כֵּיצַד? — גּוּף אוֹמֵר: נְשָׁמָה הִיא שֶׁחָטְאָה, וּרְאָיָה לַדָּבָר — שֶׁמִּיּוֹם שֶׁפֵּרְשָׁהּ מִמֶּנִּי, הֲרֵינִי מוּטָל כְּאֶבֶן דּוֹמֵם בַּקֶּבֶר. וּנְשָׁמָה אוֹמֶרֶת: הַגּוּף חָטָא, שֶׁמִּיּוֹם שֶׁפֵּרַשְׁתִּי מִמֶּנּוּ, הֲרֵינִי פּוֹרַחַת בָּאֲוִיר כַּצִּפּוֹר, וְאֵינִי מְסֻגֶּלֶת לַחְטֹא.
אָמַר לוֹ רַבִּי: אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל, לְמַה הַדָּבָר דוֹמֶה - לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס נָאֶה, וְהָיָה בּוֹ בַּכּוּרוֹת נָאוֹת, וְהוֹשִׁיב בּוֹ שְׁנֵי שׁוֹמְרִים לִשְׁמוֹר אֶת הַגָּן, אֶחָד חִגֵּר, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַלֵּךְ, וְאֶחָד סוּמָא, שֶׁאַף אֶחָד מֵהֶם לֹא יוּכַל לְהַגִּיעַ לְפֵרוֹת הַפַּרְדֵּס. אָמַר לוֹ הַחִגֵּר לַסּוּמָא: בַּכּוּרוֹת נָאוֹת אֲנִי רוֹאֶה בַּפַּרְדֵּס. בּוֹא וְהַרְכִּיבֵנִי עַל גַּבְּךָ, וַאֲנִי אַרְאֶה לְךָ אֶת הַדֶּרֶךְ, וּנְבִיאָם לְאָכְלָם. רָכַב חִגֵּר עַל גַּבֵּי סוּמָא, וֶהֱבִיאוּם וַאֲכָלוּם. לְיָמִים בָּא בַּעַל הַפַּרְדֵּס. אָמַר לָהֶן: בַּכּוּרוֹת נָאוֹת שֶׁבְּפַרְדֵּס, הֵיכָן הֵן? אָמַר לוֹ חִגֵּר: כְּלוּם יֵשׁ לִי רַגְלַיִם לְהַלֵּךְ בָּהֶן? אָמַר לוֹ סוּמָא: כְּלוּם יֵשׁ לִי עֵינַיִם לִרְאוֹת אֶת הַדֶּרֶךְ? מֶה עָשָׂה בַּעַל הַפַּרְדֵּס? הִרְכִּיב חִגֵּר עַל גַּבֵּי סוּמָא, כְּדֶרֶךְ שֶׁחָטְאוּ, וְדָן אוֹתָם כְּאֶחָד.
אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֶעָתִיד לָבוֹא מֵבִיא נְשָׁמָה, וְזוֹרְקָהּ שׁוּב בַּגּוּף, וְדָן אוֹתָם כְּאֶחָד, כְּדֶרֶךְ שֶׁחָטְאוּ כְּשֶׁהָיוּ יַחַד, שֶׁנֶּאֱמַר: "יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל, וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ" (תְּהִלִּים נ, ד). "יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל" — זוֹ נְשָׁמָה שֶׁהִיא הָעֶלְיוֹנָה, "וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ" — זֶה הַגּוּף.
בבלי סנהדרין עפ"י שטיינזלץ
גוף ונשמה (ויש המוסיפים גם: רוח), האם ניתן להפריד ביניהם? כן ולא. במות האדם נפרדים, על פי אמונת חז"ל, הגוף והנשמה. הגוף מוטל כאבן בקבר, והנשמה מרחפת לה באוויר כציפור. כשהם נפרדים, אין לאף אחד מהם היכולת לחולל מעשים. בחייו של אדם הגוף והנשמה שלובים זה בזו, ורק שילוב זה הוא המאפשר לאדם לפעול. זה קסם החיים.
אנטונינוס הוא הקיסר הרומי, הידוע בשם אַנְטוֹנִינוּס פִּיוּס, אשר שלט באימפריה משנת 138 עד 161 לספירה. הוא היה בנו המאומץ ויורשו של הקיסר אדריאנוס, זה שהכניע ודרס את מרד בר כוכבא. בניגוד לשני קודמיו, אנטונינוס לא היה איש צבא. הוא בנה מקדשים ותיאטראות, קידם את האמנות והמדע, והרעיף כבוד וכסף על מורי הרטוריקה והפילוסופיה ברומא. כמה מדרשים תלמודיים מספרים על מפגשים בינו לבין רבי יהודה הנשיא, ולפנינו אחד מהם.
הקיסר מתריס כנגד האמונה בדין שנידון האדם במותו על מעשיו. לכאורה כופר הקיסר באחריותו של האדם למעשיו, בתירוץ שבמותו נפרדים הגוף והנשמה, ואי אפשר לדון אף אחד מהם בנפרד על מה שאינו מסוגל לבצע. למעשה אפשר להבין את דברי הקיסר כך, שבמותו של האדם אין עוד טעם בעריכת המשפט הזה; הלא המת כבר לא ייפגע מהדין. מה שאומר הקיסר, ככל הנראה, הוא שאחרי המוות אין כלום. אין עולם הבא.
רבי לוקח את הטיעון של אנטונינוס כפשוטו, והוא אומר כי אכן, אין היגיון בעריכת דין לכל אחד מהם בנפרד, אבל, כמו שבמשל הנחמד מרכיב בעל הפרדס את החיגר על גבי הסומא, ובזאת מראה להם, שגילה את הטריק שלהם, וכך הוא גם שופט אותם – ביחד, כך יש גם משמעות לדין שיידון האדם המת על מעשיו בעודו בחייו. אבל כיצד נעשה הדבר, כשהמת מוטל כאבן בקבר, בעוד שהנשמה מרחפת באוויר כציפור? כאן מתעלה רבי, ומפליג למחוזות הדמיון, באומרו כי הקב"ה נוטל את הנשמה ומכניס אותה בחזרה אל תוך הגוף לו היתה שייכת, וכך הוא שופט אותם. שני רעיונות חבויים בתשובתו של רבי. האחד – כי לצורך המשפט מחזיר אלוהים חיים לאדם המת, והשני – כי גם 'בעולם הבא' יש משמעות לדין שחורץ עלינו אלוהים – יש גיהנום ויש גן-עדן, יש שכר ויש עונש.