כְּשֶׁנָּסַע טִיטוּס בַּיָּם, עָמַד עָלָיו נַחְשׁוֹל שֶׁבַּיָּם לְטַבְּעוֹ. אָמַר טִיטוּס: כִּמְדֻמֶּה אֲנִי שֶׁאֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ, שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אֵין גְּבוּרָתוֹ אֶלָּא בַּמַּיִם. בָּא פַּרְעֹה עֲלֵיהֶם - טִבְּעוֹ בַּמַּיִם, בָּא סִיסְרָא - טִבְּעוֹ בַּמַּיִם, אַף הוּא עוֹמֵד עָלַי לְטַבְּעֵנִי בַּמַּיִם. אִם גִּבּוֹר הוּא, יַעֲלֶה לְיַבָּשָׁה, וְיַעֲשֶׂה עִמִּי מִלְחָמָה! יָצְתָה בַּת קוֹל, וְאָמְרָה לוֹ: רָשָׁע בֶּן רָשָׁע, בֶּן בְּנוֹ שֶׁל עֵשָׂו הָרָשָׁע, שֶׁאַתָּה מִצֶּאֱצָאָיו, שֶׁנּוֹהֵג כְּמוֹתוֹ, בְּרִיָּה קַלָּה יֵשׁ לִי בְּעוֹלָמִי, וְיַתּוּשׁ שְׁמָהּ, וּמַסְבִּירִים: מַדּוּעַ קוֹרְאִים לָהּ "בְּרִיָּה קַלָּה"? שֶׁכְּנִיסָה לֶאֱכֹל יֵשׁ לָהּ, וְהוֹצָאָה אֵין לָהּ, אֵינָהּ מוֹצִיאָה רְעִי. עֲלֵה לַיַּבָּשָׁה, וְתַעֲשֶׂה עִמָּהּ מִלְחָמָה!
עָלָה לַיַּבָּשָׁה. בָּא יַתּוּשׁ, וְנִכְנַס בְּחָטְמוֹ, וְנִקֵּר בְּמוֹחוֹ שֶׁבַע שָׁנִים, וְהָיָה טִיטוּס סוֹבֵל יִסּוּרִים. יוֹם אֶחָד עָבַר עַל פֶּתַח שֶׁל בֵּית הַנַּפָּח. שָׁמַע הַיַּתּוּשׁ אֶת קוֹל הַמַּקֶּבֶת. הִשְׁתַּתֵּק, וְנָח הַיַּתּוּשׁ. אָמַר טִיטוּס: יֵשׁ תַּקָּנָה לִכְאֵבִי! כָּל יוֹם הָיוּ מְבִיאִים נַפָּח, וְהָיוּ מַכִּים לְפָנָיו. לַנַּפָּח הָיָה נוֹתֵן לוֹ אַרְבָּעָה דִּינָרִים בִּשְׂכָרוֹ, וּלְנַפָּח יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹמֵר לוֹ: דַּיְּךָ שֶׁאַתָּה רוֹאֶה בְּשׂוֹנַאֲךָ, שֶׁהוּא מִתְיַסֵּר כָּךְ! שְׁלֹשִׁים יוֹם עָשָׂה כָּךְ, וְהוֹעִיל לוֹ; מִכָּאן וָאֵילָךְ, כֵּיוָן שֶׁהִתְרַגֵּל הַיַּתּוּשׁ, הִתְרַגֵּל, וְהִמְשִׁיךְ לְנַקֵּר בּוֹ, וְלֹא הוֹעִילוּ עוֹד הַהַכָּאוֹת שֶׁל הַנַּפָּחִים.
אָמַר ר' פִּנְחָס בֶּן עֵרוּבָא: אֲנִי הָיִיתִי בֵּין גְּדוֹלֵי רוֹמִי אוֹתָהּ שָׁעָה, וּכְשֶׁמֵּת טִיטוּס פָּצְעוּ אֶת מוֹחוֹ, וּמָצְאוּ בּוֹ, שֶׁהַיַּתּוּשׁ גָּדַל, וְהָיָה כְּגֹדֶל צִפּוֹר דְּרוֹר, מִשְׁקַל שְׁנֵי סְלָעִים. בַּבְּרַיְתָא שָׁנוּ: כְּגוֹזָל בֶּן שָׁנָה, שֶׁהָיָה מִשְׁקָל שְׁנֵי לִיטְרִין.
אָמַר אַבַּיֵּי: מֻחְזָקִים אָנוּ, שֶׁפִּיו הָיָה שֶׁל נְחֹשֶׁת, וְצִפָּרְנָיו שֶׁל בַּרְזֶל. כַּאֲשֶׁר מֵת טִיטוּס, אָמַר לָהֶם: שֶׁיִּשְׂרְפוּ אֶת הָאִישׁ הַזֶּה, אוֹתִי, וְשֶׁיְּפַזְּרוּ אֶת אֲפָרוֹ עַל פְּנֵי שִׁבְעָה יָמִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִמְצָא אוֹתוֹ אֱלֹהֵי הַיְּהוּדִים, וְיַעֲמִידֶנּוּ בַּדִּין.
בבלי גיטין עפ"י שטיינזלץ
לפנינו אחת מאגדות החורבן, זכר לימי המרד של היהודים ברומאים. מכניע ירושלים היה טיטוס, בנו של אספסיאנוס, זה שהתחיל את המצור על ירושלים. טיטוס מכונה כאן בכינוי הסמלי 'רָשָׁע בֶּן רָשָׁע, בֶּן בְּנוֹ שֶׁל עֵשָׂו הָרָשָׁע'. בפולקלור היהודי של אותה תקופה ממלא טיטוס שני תפקידים שונים. מחד ,הוא מטה הזעם ביד אלוהים; הוא המבצע את העונש שבחר אלוהים להשית על עם ישראל. מאידך, אי אפשר שלא לכנותו בכינוי 'רשע'. בקרב הרומאים נחשב טיטוס לקיסר אהוד ומוצלח. במעשיה שלפנינו מוצגת הגרסה הפולקלוריסטית לסיפור מותו של טיטוס הרשע. על פי ספרי ההיסטוריה, מת טיטוס בגיל 42, לאחר ששלט כקיסר רק שנתיים וחודשיים. בתקופה קצרה זו התרחשו אסון התפרצות הר הגעש וזוב בדרום איטליה והשריפה הגדולה ברומא. טיטוס הוכיח עצמו כשליט אהוד, שהספיק לעשות למען רומא בתקופה קצרה מאד. יש המייחסים את מותו להרעלה, לה גרם אחיו דומיטיאנוס, שעלה לשלטון אחריו.
היתוש של טיטוס, עונשו מידי שמיים על חטא החרבת ירושלים והמקדש, הוא, כמובן, אגדה יהודית. יתוש זה הפך ברבות השנים לסמל, והוא מייצג רעיון המשתלט על מוחו של אדם, ואינו מרפה ממנו. היהודים, שחולשתם מול האימפריה הרומית האדירה היתה מוחשית ומכאיבה, בחרו דוקא ביתוש הקטן כמי שהרג את טיטוס הנורא. האגדה מייחסת לטיטוס מודעות מלאה לכך, שאלוהים מתנקם בו, והוא מצווה לפזר את אפרו על פני שבעה ימים, כדי שלא יצטרך לעמוד מול משפט האלוהים.
וכמו באגדות פנטסטיות תלמודיות אחרות, גם כאן נמצא החכם, שיתנדב לספר: אני הייתי שם, וראיתי זאת במו עיני. היום, באמצעות תוכנות בינה מלאכותית, ניתן אפילו להפיק סרטון, שיראה בתמונות הכי ריאליסטיות שיש, שזה בדיוק מה שקרה שם...