בַּמִּשְׁנָה שָׁנִינוּ, שֶׁאֲפִילּוּ עָנִי מִיִּשְׂרָאֵל לֹא יִפְחֲתוּ לוֹ מֵאַרְבָּעָה כּוֹסוֹת. וְשׁוֹאֲלִים: כֵּיצַד מְתַקְּנִים חֲכָמִים תַּקָּנָה, שֶׁיָּבוֹא בָּהּ לִידֵי סַכָּנָה, וַהֲרֵי שָׁנִינוּ בַּבְּרָייתָא: לֹא יֹאכַל אָדָם שְׁתַּיִם (מַאֲכָל בְּמִנְיָן זוּגִי), וְלֹא יִשְׁתֶּה שְׁתַּיִם, וְלֹא יְקַנַּח עַצְמוֹ בִּשְׁתַּיִם, וְלֹא יַעֲשֶׂה צְרָכָיו (תַּשְׁמִישׁ) שְׁתַּיִם, שֶׁחָשְׁשׁוּ מִפְּנֵי כְּשָׁפִים וּמַזִּיקִים כְּשֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּזוּגוֹת, וּמַדּוּעַ, אִם כֵּן, לֹא חָשְׁשׁוּ חֲכָמִים לְסַכָּנַת זוּגוֹת בְּתַקָּנַת אַרְבַּע כּוֹסוֹת אֵלֶּה?
אָמַר רַב נַחְמָן: אָמַר הַמִּקְרָא: "לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' " (שְׁמוֹת יב, מב), וְיֵשׁ לִלְמֹד מִכָּךְ, שֶׁהוּא לַיִל הַמְשֻׁמָּר מִן הַמַּזִּיקִין מִכֹּל הַסּוּגִים, וְלָכֵן אֵין לַחְשֹׁשׁ לְנֶזֶק בְּלַיְלָה זֶה.
רָבָא אָמַר: כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה, שֶׁמְּבָרְכִים עַל הַמָּזוֹן בְּלֵיל פֶּסַח, יֵשׁ בָּהּ גַּם מִצְוָה נוֹסֶפֶת שֶׁאֵינוֹ רַק לְעִנְיַן חֵרוּת, וְהוּא מִצְטָרֵף לְטוֹבָה לַמִּצְוַת אַרְבַּע כּוֹסוֹת, וְאֵינוֹ מִצְטָרֵף לְרָעָה, וּלְעִנְיָן זוּגוֹת נִתַּן לַחְשֹׁב כְּאִלּוּ יֵשׁ רַק שָׁלֹשׁ כּוֹסוֹת בִּלְבַד. רָבִינָא אָמַר: אַרְבַּע כּוֹסוֹת נִבְדָּלוֹת תִּקְּנוּ חֲכָמִים, וְשׁוֹתֶה אוֹתָן דֶּרֶךְ חֵרוּת, וְאֵינוֹ מִתְחַשֵּׁב בְּמָה שֶׁיִּקְרֶה אַחַר כָּךְ, וְלָכֵן כָּל אֶחָד וְאֶחָד...
אָמַר רַב פָּפָּא: אָמַר לִי יוֹסֵף הַשֵּׁד: בִּשְׁנַיִם אָנוּ מְמִיתִים, שֶׁאִם שָׁתָה אָדָם שְׁנֵי כּוֹסוֹת הוֹרְגִים אָנוּ אוֹתוֹ. בְּאַרְבָּעָה אֵין אָנוּ הוֹרְגִים, בְּאַרְבָּעָה מַזִּיקִים אָנוּ. וְהֶבְדֵּל נוֹסַף: בִּשְׁתַּיִם - בֵּין שֶׁשָּׁתָה בְּשׁוֹגֵג, בֵּין בְּמֵזִיד, מַזִּיקִים אָנוּ לוֹ. בְּאַרְבָּעָה - בְּמֵזִיד כֵּן, הֲרֵיהוּ נִזּוֹק עַל יָדֵינוּ, בְּשׁוֹגֵג לֹא.
וְשׁוֹאֲלִים: וְאִם שָׁכַח וְהִזְדַּמֵּן, וְיָצָא הַחוּצָה לְאַחַר שֶׁשָּׁתָה זוּגוֹת, מָה תַּקָּנָתוֹ? מְשִׁיבִים: שֶׁיִּטֹּל אֶת בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית בְּיָדוֹ הַשְּׂמָאלִית וְאֶת בֹּהֶן יָדוֹ הַשְּׂמָאלִית בְּיָדוֹ הַיְּמָנִית, וְיֹאמַר כָּךְ: אַתֶּם הַבְּהוֹנוֹת וַאֲנִי - הֲרֵי אָנוּ שְׁלוֹשָׁה, וְאֵין כָּאן, אִם כֵּן, זוּגוֹת. וְאִם הוּא שׁוֹמֵעַ קוֹל שֶׁאוֹמֵר: אַתֶּם וַאֲנִי הֲרֵי אָנוּ אַרְבָּעָה, וְיֵשׁ כָּאן שׁוּב זוּגוֹת, יֹאמַר לוֹ: אַתֶּם וַאֲנִי הֲרֵי אָנוּ חֲמִשָּׁה. וְאִם יִשְׁמַע אוֹתוֹ קוֹל שֶׁאָמַר: אַתֶּם וַאֲנִי הֲרֵי אָנוּ שִׁשָּׁה, יֹאמַר לוֹ: אַתֶּם וַאֲנִי הֲרֵי שִׁבְעָה. מְסֻפָּר: הָיָה מַעֲשֶׂה, שֶׁכָּךְ מָנָה לוֹ לַשֵּׁד עַד מֵאָה וְאֶחָד, וּפָקַע הַשָּׁד מֵרֹב כַּעַס.
אָמַר אֲמֵימַר: אָמְרָה לִי גְּבִרְתָּן שֶׁל הַנָּשִׁים הַכַּשְׁפָנִיּוֹת: מִי שֶׁפּוֹגֵעַ (פּוֹגֵשׁ) בָּהֶן, בְּנָשִׁים כַּשְׁפָנִיּוֹת, יֹאמַר הַשְׁבָּעָה זוֹ: "חָרֵי חַמִּימֵי בְּדִקּוּלָא בַּזְיָא לְפֻמַּיְכוּ נָשֵׁי דְּחַרְשַׁיָּא" (צוֹאָה חַמָּה בְּסַלֵּי תְּמָרִים קְרוּעִים לְפִיכֶן, נָשִׁים מְכַשְּׁפוּת), "קֵרֵחַ קַרְחַיְכֵי" (יִמָּרְטוּ שַׂעֲרוֹתֵיכֶן), שֶׁאֶתֵּן עוֹשׂוֹת בָּהֶן כִּשּׁוּף, "פָּרַח פַּרְחַיְכֵי!" (יִשָּׂא הָרוּחַ וְיַפְרִיחַ אֶת הַפֵּרוּרִים שֶׁאֶתֵּן מְכַשְּׁפוֹת בְּהֵן). "אִבַּדּוּר תַּבְלוּנִיָּכֵי" (הִתְפַּזְּרוּ תַּבְלִינִים שֶׁלָּכֵן, הַמְּשַׁמְּשִׁים לִכְשָׁפִים), "פָּרְחָא זִקָּא לְמוֹרִיקָא חַדְתָּא דְּנָקְטִיתוּ" (נָשָׂא הָרוּחַ אֶת הַכַּרְכֹּם הַחֹדֶשׁ שֶׁאַתֶּן מַחֲזִיקוֹת, נָשִׁים כַּשְׁפָנִיּוֹת, כְּדֵי לְכַשֵּׁף בּוֹ), "אַדְּחַנַּנִי וְחֶנְנָכִי" (עַד שֶׁחָסוּ עָלַי מִן הַשָּׁמַיִם, וְחַסְתֶּן עָלַי), "לָא אָתִיתִי לְגוֹ" (לֹא הָיִיתִי מַגִּיעַ לְכָאן), "הַשְׁתָּא דְּאָתִיתִי לְגוֹ קְרָחָנְנִי וְחָנְנָכִי" (כֵּיוָן שֶׁהִגַּעְתִּי לְכָאן, נִתְקָרְרוּ רַחֲמֵיכֶן עָלַי, וּתְהֵא לָכֶן חֲנִינָה).
בבלי פסחים עפ"י שטיינזלץ
מדרש זה, יציר חכמים מהדור המישי-שישי של אמוראי בבל, לקוח מסוגיה העוסקת במצוות שתיית ארבע כוסות בליל הסדר. מה שמעניין את החכמים בקטע זה הוא עניין המזיקים (השדים), העלולים לפגוע בקדושת האירוע. כאשר חוששים ממזיקים, יש להכין נגדם כל מיני לחשים ופעולות, שיגנו עלינו מפניהם. ליל הסדר הוא אירוע, המתרחש כל הלילה, עד השעות הקטנות של הבוקר, ושעות אלה הן בשליטתם של המזיקים. ומדוע עולה החשש מהמזיקים דווקא בקיום מצוות ארבע כוסות? כי כפי שנאמר בכמה מקומות בתלמוד, ביצוע פעולה במספר זוגי של פעמים מעורר את השדים האלה. הסיבה האפשרית היחידה שמצאתי לחשש הזה קשורה בהתנגדות למיני עבודה זרה, שבהם אחדות האל אינה קיימת. לפיכך – אחד זה בסדר, ואילו שתיים זה לא תקין...
רב נחמן מנסה להרגיענו בהזכירו לנו את הפסוק "לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' ". הוא אומר כי לילה זה, ליל הסדר, שומר עלינו מפני המזיקים, ועל כן אין לחשוש.
רבא אומר כי אחת מארבע הכוסות היא גם לברכה על המזון, ועל כן רשאים אנו להוציאה ממניין ארבע הכוסות, וכך נותרנו עם שלוש כוסות – מספר לא מסוכן לכל השדים והרוחות. תרופת ההרגעה של רבינא היא אחרת. הוא אומר כי אין מדובר בארבע כוסות הנלגמות אחת אחרי השניה. כל אחת נלגמת בזמנה, ללא כל מחשבה על הכוסות האחרות, ועל כן אין פה ארבע כוסות, כי אם סדרה לא רצופה של כוסות יחידות. נרגענו...
רב פפא, יש לו חבר טלפוני בין השדים, הוא יוסף השד, וזה אמר לו כי הם נוהגים להזיק רק אחרי שתי פעולות זהות רצופות, אבל לא אחרי ארבע. בנוסף לכך, אם השתיה היא בשוגג ולא במזיד -השותה פטור מנזקי השדים. כאן נקשה אנו, חכמים מאוחרים, ונשאל: הישנם חכמים בינינו, המקיימים את מצוות ארבע הכוסות בשוגג? אין תגובה...
הטריק הבא נגד פגיעתם של מזיקים בגין פעולות זוגיות דורש תרגול. נסו לאחוז בעת ובעונה אחת באגודל ימין בכף יד שמאל, ובאגודל שמאל בכף יד ימין. זה לא פשוט, אבל זה עובד מצוין נגד שדים! בעודכם יוצרים את הפלונטר של כפות הידיים אִמרו: 'אַתֶּם הַבְּהוֹנוֹת וַאֲנִי - הֲרֵי אָנוּ שְׁלוֹשָׁה, וְאֵין כָּאן, אִם כֵּן, זוּגוֹת!'. שדים טירונים אמורים לעצור כבר ברגע זה, אבל אם השד קצת יותר מתוחכם, הוא יענה לכם: 'אַתֶּם וַאֲנִי הֲרֵי אָנוּ אַרְבָּעָה', וירצה להזיק לכם. אל תתעצלו, והחזירו לו באותה מטבע. נראה מי ימצמץ ראשון. מסופר על חכם עקשן, שהמשיך בקרב הזה מול שד עקשן כמעט כמוהו. כשהגיע למאה ואחד, פקע השד מרוב כעס...
ולקינוח פרשת המזיקים וארבע הכוסות, נזכר אמימר בלחש אפקטיבי במיוחד נגד נשים כשפניות (מה, לא כולן הן כאלה?). את הלחש הזה הוא למד מגברתן של הנשים הכשפניות – אולי מישהי מהמשפחה שלו.