נִגְמַר הַדִּין — אֵין אַתָּה רַשַּׁאי לִבְצֹעַ (לְפַשֵּׁר), אַחֲרֵי שֶׁיּוֹדֵעַ אַתָּה מִי חַיָּב וּמִי זַכַּאי.
ר' אֱלִיעֶזֶר, בְּנוֹ שֶׁל רַ' יוֹסֵי הַגְּלִילִי, אוֹמֵר: אָסוּר לִבְצֹעַ, וְכָל הַבּוֹצֵעַ - הֲרֵי זֶה חוֹטֵא, שֶׁכֵּן הַפְּשָׁרָה מְעַוֶּתֶת אֶת הַדִּין, שֶׁלְּפִי הָאֱמֶת צַד אֶחָד צָרִיךְ לִהְיוֹת זַכַּאי אוֹ חַיָּב, וְאַחֲרֵי הַפְּשָׁרָה נִמְצָא שֶׁצַּד אֶחָד מְקֻפָּח. וְיוֹתֵר מִזֶּה, כָּל הַמְּבָרֵךְ אֶת הַבּוֹצֵעַ, וְאוֹמֵר שֶׁעוֹשֶׂה שָׁלוֹם בֵּין הַבְּרִיּוֹת - הֲרֵי זֶה מְנָאֵץ. וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "כִּי הִלֵּל רָשָׁע עַל תַּאֲוַת נַפְשׁוֹ, וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה' "(תְּהִלִּים י, ג), אֶלָּא יִקֹּב הַדִּין אֶת הָהָר, כְּלוֹמַר, יֵשׁ לָלֶכֶת לְפִי דִּין הָאֱמֶת עַד מִצּוּיוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא" (דְּבָרִים א, יז), וְצָרִיךְ הַמִּשְׁפָּט לְהֵעָשׂוֹת כְּחוֹבָה כְּלַפֵּי שָׁמַיִם.
כֵּן מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, שֶׁהָיָה דָּן אֶת יִשְׂרָאֵל עַל פִּי הַתּוֹרָה, הָיָה אוֹמֵר 'יִקֹּב הַדִּין אֶת הָהָר', אֲבָל אַהֲרֹן אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה דַּיָּן, הָיָה אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, וּמֵשִׂים שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, לִפְנֵי שֶׁבָּאוּ הַדְּבָרִים לִידֵי דִּין תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל הַכֹּהֵן: "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ, וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו, בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי, וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן" (מַלְאָכִי ב, ו). אֲבָל כַּאֲשֶׁר מַגִּיעִים הַדְּבָרִים לְדִין תּוֹרָה, שָׁם אֵין מָקוֹם לִפְשָׁרָה.
אַחַר שֶׁהוּבְאָה מַשְׁמָעוּת אַחַת לְדִבְרֵי הַכָּתוּב "וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה' ", מְבִיאִים לְפָרְשׁוֹ בְּפָנִים אֲחֵרוֹת עַל יְדֵי חֲכָמִים אֲחֵרִים. ר' אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הֲרֵי שֶׁגָּזַל אָדָם מֵחֲבֵרוֹ סְאָה שֶׁל חִטִּים, וּטְחָנָהּ וַאֲפָאָהּ, וְהִפְרִישׁ מִמֶּנָּה חַלָּה. כֵּיצַד מְבָרַךְ זֶה עַל מִצְוַת הַפְרָשַׁת חָלָה? אֵין זֶה מְבָרֵךְ אֶת ה' בִּבְרָכָה זוֹ, אֶלָּא מְנָאֵץ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה' ", כְּלוֹמַר, הַבּוֹצֵעַ מִקְצָת מִן הָעִסָּה לְהַפְרִישָׁהּ חַלָּה, וּמְבָרֵךְ עַל כָּךְ - נִאֵץ ה'.
בבלי סנהדרין עפ"י שטיינזלץ
מקור המדרש במסכת סנהדרין, העוסקת בענייני משפט. הדיון כאן הוא בשאלה מתי רצוי לפשר בין הצדדים היריבים בבית הדין, ומתי אין זה רצוי. אבל בלב המדרש מצויה גם שאלה של פרשנות מקראית לפסוק מעט סתום מתהלים פרק י': "כִּי הִלֵּל רָשָׁע עַל תַּאֲוַת נַפְשׁוֹ, וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה' ". נתחיל, אם כן, בניסיון להבין את הפסוק הזה.
אומר 'מצודת דוד': 'בעבור שהרשע מהלל ומשבח עצמו על שהשיג תאותו, והגזלן, בעת עשותו נאצות, אז יתברך בלבבו לאמר: שלום יהיה לי, כי לא נעשה בו דבר, על כן מלא לב האדם לעשות רע'.
הימצאות המילה 'בּוֹצֵעַ' בכנף השניה של התקבולת מרמזת על כך, ש'בוצע' קשור במעשי הרשע. אנו מכירים את מושג רדיפת הבצע, ויתכן שלזאת מתכוון הפרשן. 'נִאֵץ' היא מילה נרדפת ל'חרף' או 'קילל'. הרשע מתהלל בנפשו על הצלחתו להשיג את תאוותו. רדיפת הבצע שלו, בה הוא מתברך, מנאצת את שם ה'.
ברור שחז"ל דורשים את הפסוק אחרת, ויש להם לפחות שתי דרכים לדרוש את הפסוק הזה.
ר' אליעזר, בנו של ר' יוסי הגלילי, מציע ש'לבצוע' משמעותו לפשר בדין. הכיצד? אם שְׁנַיִם רבים על כיכר לחם, לדוגמה, הרי שבציעתה של הכיכר לשתיים וחלוקת מחצית לכל אחד מהיריבים היא מעשה של פשרה. ובהכללה – ניתן לראות בזכיה בדין מעין מצרך, אותו נותנים על פי רוב לצד אחד, בעוד שהצד השני אינו זוכה בדבר. ניתן להמשיל את הפשרה בין השניים לבציעה של אותו מצרך וחלוקתו לשני הצדדים.
ואם זו משמעותו של 'לבצוע', מסכת סנהדרין היא במה מתאימה לשאלה אם בציעה היא מעשה ראוי.
בראש הסוגיה מציבים חז"ל משפט מסכם: 'נִגְמַר הַדִּין — אֵין אַתָּה רַשַּׁאי לִבְצֹעַ (לְפַשֵּׁר), אַחֲרֵי שֶׁיּוֹדֵעַ אַתָּה מִי חַיָּב וּמִי זַכַּאי'. המשמעות מאד ברורה. אם בית הדין קיים את הדיון עד סופו, וחרץ את פסק הדין, הרי שיש לנו חייב ויש לנו זכאי. כעת זה יהיה לא הוגן ולא ראוי לפעול בכיוון של פשרה. מכאן ניתן להסיק, שקודם המשפט, או אפילו במהלכו, כל עוד לא נסתיים בהכרעה, ניתן, ואולי לפעמים גם עדיף 'לבצוע' – לחתור לפשרה.
ר' אליעזר קובע נחרצות כי 'הַפְּשָׁרָה מְעַוֶּתֶת אֶת הַדִּין'. נראה כאילו כל רעיון הפשרה, על פי ר' אליעזר, נוגד את ערך החתירה לאמת ולצדק. לשם כך נועד והדין ובית-הדין – לבחון ביסודיות ולהגיע למסקנה מי חייב ומי זכאי. הפשרה מטשטשת את אותה אמת, לה חותר הדין.
כאן נעצור ונסתייג מדבריו של ר' אליעזר. ישנם מקרים, בהם קשה לדין להגיע למסקנה כל כך מובהקת, ומה אז? נוסיף גם מקרים, בהם הכרעה גורפת לצד אחד עלולה להביא את הצד השני לעלבון, להשפלה, לכעס, ואפילו לרצון לנקמה. במקרים מעין אלו יכול בית הדין להציע כבר בתחילת הדיון לשני הצדדים להסכים על בוררות או על גישור. זה יכול לפעמים גם לקצר תהליכים וגם לחסוך הוצאות גבוהות על עורכי דין. אם כן, לא נסכים עם דברי ר' אליעזר - 'כָּל הַמְּבָרֵךְ אֶת הַבּוֹצֵעַ, וְאוֹמֵר שֶׁעוֹשֶׂה שָׁלוֹם בֵּין הַבְּרִיּוֹת - הֲרֵי זֶה מְנָאֵץ'.
אמירה נוספת, המבקשת הבהרה היא 'כֵּן מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, שֶׁהָיָה דָּן אֶת יִשְׂרָאֵל עַל פִּי הַתּוֹרָה, הָיָה אוֹמֵר 'יִקֹּב הַדִּין אֶת הָהָר''. ניסיון לחפש את הביטוי 'יִקֹּב הַדִּין אֶת הָהָר' בתורה יעלה חרס בידינו, שכן זה ביטוי חז"לי, שיתכן שנוצר לראשונה כאן, במסכת סנהדרין. ולמהותם של דברים: 'יִקֹּב הַדִּין אֶת הָהָר' הוא עיקרון קיצוני, שיכול לפעמים להיות מזיק מאד. 'אני אנצח במשפט נגד גרושתי, גם אם הילדים שלנו יסבלו', או 'אני אנצח במשפט, גם אם זה יחסל את כל החסכונות שלי' הם דוגמאות מֻכָּרוֹת מהמציאות, בהן 'יִקֹּב הַדִּין אֶת הָהָר' לא היה הרעיון החכם ביותר.
פרוש שונה לחלוטין לפסוק "וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה' " נותן ר' אליעזר אחר (אולי ר' אליעזר הגדול). אצלו בציעה הוא אותה פעולה מוכרת לנו עד היום – בציעת חלה, בשינוי קל: מדובר בבציעת חלק מהבצק בזמן הפרשת חלה, מצווה חביבה ופופולרית גם היום. הבציעה – אין בה כל חטא, כמו גם הברכה בעת הפרשת החלה, אבל ר' אליעזר מפנה את תשומת לבנו למצוות הבאות בעבירה, ובמדרש שלנו – אם הבצק לחלה נעשה מקמח גנוב, הרי שהפרשת החלה והברכה המלוות אותה מנאצות את שם ה'. כך גם מתן צדקה לעניים מסכומי כסף שנצברו בעבירות כמו שוחד או הונאה – יש בו אותו פסול.
בחרתי להניח בצד את המשך הסוגיה, המקשר את 'בוצע' עם דבריו של יהודה לאחיו בעת מכירת יוסף: "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ". נראה לי, ש'בֶּצַע' בפסוק הזה מספר בראשית משמעותו 'תועלת'. 'בֶּצַע' היה בעבר הרחוק גם שם ליחידת תשלום, זכר לימים קדומים, בהם גוש מתכת שנבצע מגוש גדול יותר, שימש כמו מטבע.