רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה וְרַבִּי הוֹשַׁעְיָא, אֶחָד מֵהֶם אוֹמֵר: לֹא יָפֶה עָשָׂה מֹשֶׁה, כְּשֶׁהִסְתִּיר פָּנָיו, שֶׁאִלוּלֵי לֹא הִסְתִּיר פָּנָיו, גִּלָּה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה מַה לְּמַעְלָה מַה לְּמַטָּה וּמַה שֶּׁהָיָה וּמַה שֶּׁעָתִיד לִהְיוֹת. וּבַסּוֹף בִּקֵּשׁ לִרְאוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם לג) "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ". אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: אֲנִי בָּאתִי לְהַרְאוֹת לְךָ פָּנִים וְהִסְתַּרְתָּ פָּנֶיךָ, עַכְשָׁיו אֲנִי אוֹמֵר לְךָ: "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי". כְּשֶׁבִּקַּשְׁתִּי, לֹא בִּקַּשְׁתָּ. וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסַכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי: אַף עַל פִּי כֵן, הֶרְאָה לוֹ. בִּשְׁכַר: (שם ג) "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו", (שם לג) "וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים". וּבִשְׂכַר: "כִּי יָרֵא", "וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו". וּבִשְׂכַר "מֵהַבִּיט", (במדבר יב) "וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט". וְרַבִּי הוֹשַׁעְיָא רַבָּה אָמַר: יָפֶה עָשָׂה מֹשֶׁה שֶׁהִסְתִּיר פָּנָיו. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי בָּאתִי לְהַרְאוֹת לְךָ פָּנִים, וְחָלַקְתָּ לִי כָּבוֹד וְהִסְתַּרְתָּ פָּנֶיךָ, חַיֶּיךָ שֶׁאַתָּה עָתִיד לִהְיוֹת אֶצְלִי בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, לֹא לֶאֱכֹל וְלֹא לִשְׁתּוֹת, וְאַתָּה עָתִיד לֵהָנוֹת מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות לד) "וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו". אֲבָל נָדָב וַאֲבִיהוּא פָּרְעוּ רָאשֵׁיהֶם וְזָנוּ עֵינֵיהֶם מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם כד) "וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ". וְהֵם לֹא קִבְּלוּ עַל מַה שֶּׁעָשׂוּ. (עכ"ל ואלה שמות רבה.) (שם לג) "וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי", אָמַר רַב חָמָא בַּר בִּיזְנָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה קֶשֶׁר שֶׁל תְּפִלִּין.
(שמות רבה)
בפרק ג' בספר שמות מתואר מעמד הסנה הבוער:
וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ, כֹּהֵן מִדְיָן, וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה. וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָֹה אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: אָסֻרָה נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה - מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה? וַיַּרְא יְהוָֹה, כִּי סָר לִרְאוֹת, וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיֹּאמֶר: מֹשֶׁה, מֹשֶׁה! וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי! וַיֹּאמֶר: אַל תִּקְרַב הֲלֹם! שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו, אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא. וַיֹּאמֶר: אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב. וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו, כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים.
קטע זה ממחיש בדרמטיות ערבוביית רגשות של סקרנות ומשיכה מול יראה ופחד – אצל משה, כמובן. גם אלוהים מערבב את הבשורה שיש לו עבור משה עם האזהרה למשה, שלא יתקרביותר מדי. התוצאה – משה מסתיר את פניו. על כך מדברים חז"ל, והם שואלים אם יפה עשה משה בהסתירו את פניו, או לא.
מאוחר הרבה יותר, בפרק ל"ג, אחרי מעמד הר סיני ומעשה העגל, מתקיים דו-שיח אינטימי נוסף בין משה לאלוהים:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהֹוָה: רְאֵה, אַתָּה אֹמֵר אֵלַי 'הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה', וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי, וְאַתָּה אָמַרְתָּ 'יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם, וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי', וְעַתָּה, אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ, וְאֵדָעֲךָ, לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ, וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה. וַיֹּאמַר: פָּנַי יֵלֵכוּ, וַהֲנִחֹתִי לָךְ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים, אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה, וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, אֲנִי וְעַמֶּךָ? הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ, וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה: גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, אֶעֱשֶׂה, כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי, וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם. וַיֹּאמַר: הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ! וַיֹּאמֶר: אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ, וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְהוָֹה לְפָנֶיךָ, וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן, וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם. וַיֹּאמֶר: לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי, כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. וַיֹּאמֶר יְהֹוָה: הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי, וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר, וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי, וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר, וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי, וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי, וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי, וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ.
שני מעמדים אלה, למרות מרחק הזמן המפריד ביניהם, נראים כיחידה אחת, שבה, למרות הסכנה שבדבר, מזכה אלוהים את משה בהתקרבות המרבית אליו, התקרבות שיש בה גם ראיה וגם קבלת חסות מגוננת, גם ידיעת דרכי האל וגם הכרתו בשם.
אומרים רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה וְרַבִּי הוֹשַׁעְיָא שלו משה לא היה מסתיר פניו במעמד הסנה הבוער, היה האל מגלה לו 'מַה לְּמַעְלָה מַה לְּמַטָּה וּמַה שֶּׁהָיָה וּמַה שֶּׁעָתִיד לִהְיוֹת'. את הזכות הזאת איבד משה בשל הפחד הגדול שאפף אותו מול האל. אחרי מעשה העגל, כשביקש משה לראות את פני האל, זה היה כבאר מאוחר מדי.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסַכְנִין אינו מקבל את דבריהם, והוא אומר כי לבסוף הראה אלוהים למשה את פניו. דוקא משום שמשה הסתיר את פניו בפרק ג', אלוהים גילה לו אותם בפרק ל"ג. האמת היא, שבפרק ל"ג מראה אלוהים למשה את אחוריו, ולא את פניו. רַבִּי הוֹשַׁעְיָא רַבָּה מרחיב ואומר, כי בזכות צניעותו ויראת הכבוד של משה זיכה אותו האל בארבעים יום וארבעים לילה על פסגת ההר, שם שהה לבדו עם האל, וכל כך קרובים היו, שעור פניו של משה קרן, לעדות למפגש האינטימי בין השניים. נדב ואביהוא, בני אהרן, לא היתה להם אותה יראת כבוד כלפי האל, והם חזו את מראהו ללא כל בושה, כמו זונות שאינן מפגינות כל צניעות במעמד אינטימי, ועל כך נענשו קשות.
בסיומו של המדרש מנסים רַב חָמָא בַּר בִּיזְנָא ורַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא לפרש בדרך יצירתית את 'וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי'. הבוטות של מראה אחוריו של האל אינה נראית להם, והם אומרים כי הכוונה היא לאחורי כף היד של האל. האל הסיר את כף ידו עד כי יכול היה משה לראות את אחורי כף היד, וכך הראה האל למשה את צורת קשר התפילין. זה אינו המדרש היחיד בספרות חז"ל, המספר לנו כי גם האל מניח תפילין. זכינו, אם כן, לשמוע מעט על הרגלי התפילה של אלוהים, ואיבדנו את מראה אחוריו...