שִׁמְעוֹן הָעֶמְסוֹנִי (וְיֵשׁ אוֹמְרִים: נְחֶמְיָה הָעֶמְסוֹנִי) הָיָה דוֹרֵשׁ כָּל 'אֶתִ'ים שֶׁבַּתּוֹרָה . כֵּוָן שֶׁהִגִּיעַ לְ“אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא” פָּרַשׂ אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו: רַבִּי, כָּל 'אֵֶתִ'ים שֶׁדָּרַשְׁתָּ, מַה תְּהֵא עֲלֵיהֶן? אָמַר לָהֶם: כְּשֵׁם שֶׁקִּבַּלְתִּי שָׂכָר עַל הדְּרִישָׁה, כָּךְ אֲנִי מְקַבֵּל שָׂכָר עַל הַפְּרִישָׁה. עַד שֶׁבָּא רַ' עֲקִיבָא וְדָרַשׁ: “אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא” – לְרַבּוֹת תַּלְמִידֵי־חֲכָמִים.
בבלי פסחים
שמעון העמסוני, על פי הסברו של ביאליק, הוא חכם, שגר בעיר עמאוס, שמדרש אחר לימדנו, שֶׁנָּאָה ונעימה היא, אך אינה מצטיינת בחכמיה. אגב, אם לתושבי העיר עמאוס קוראים 'עֶמְסוֹנִים', איך קוראים לתושבי ציפורי? 'צִפּוֹרְנִים'? חֶלְמָאִים כבר יש לנו בשפתנו...
מי משקיע את כל מרצו ביצירת מדרשים על כל מילת 'אֶת' שבתורה? בטח משעמם שם רצח, בעמאוס... אתגר כזה מזכיר את האנשים, המחפשים לעצמם אתגרים הזויים, שעדיין לא תועדו בספר השיאים של גינס.
שמעון העמסוני היה אחד מהאנשים האלה. הוא היה שקוע במשימת הקודש המוזרה שלו, בהמצאת מדרשים, המצדיקים הופעת כל מילת 'אֶת' בתורה. אין להתפלא על כך, שהוא היה הראשון להתלהב מהאתגר המטופש הזה. אם נקבל את גישת בן-גוריון, שהמעיט בשימוש במילה זו בנאומיו, יהיה זה משום ש'אֶת' היא בסך הכל מילת קישור חסרת תוכן כשהיא לעצמה.
אך מה גרם לו, לשמעון שלנו, לחדול לפתע ממלאכתו? המפגש עם 'אֶת', המשובצת בפסוק מדברים פרק י':
וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא, אֹתוֹ תַעֲבֹד, וּבוֹ תִדְבָּק, וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ. הוּא תְהִלָּתְךָ, וְהוּא אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּךָ אֶת הַגְּדֹלֹת וְאֶת הַנּוֹרָאֹת הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ. בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה; וְעַתָּה שָׂמְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב.
בני ישראל מְצֻוִּים לירוא את אלוהים, לעבוד אותו, לדבוק בו ולהישבע בשמו. את יראת אלוהים הגדולה והמסורה הזאת עליהם לתרגם לאהבת הגר דווקא. המצווה מיישמת את המופת של אלוהים, שחולל ניסים כה גדולים למען עם העבדים העברי במצרים. ניסים אלה ראויים להערכה גדולה דווקא משום שאלוהים לא היה חייב לעם העבדים הזה דבר. אלוהים הגדול העניק בחמלה רבה את חסדו לעם הקטן והחלש הזה, ואותו עם נדרש לחקות את המופת האלוהי, ולהעניק את חסדו לגרים, שהם אחד היסודות החלשים בחברה.
זה המסר של הקטע היפה הזה מפרק י' בדברים. האם מסר זה הוא שעצר את שמעון העמסוני מלהמשיך בחקר מילות ה'אֶת' המקראיות? אני סבור שלא. אני רוצה לנחש, כי מורא שמים – פועל יוצא מהמצווה הזו, הוא שהעמיד את שמעון במקומו. – מי אתה, שתתיימר לדעת מה מייצגת כל מילת 'אֶת' בתורה, מלבד היותה מילת קישור גרידא?
אולי ברגע גורלי זה עבורו נזכר שמעון העמסוני בדברי קהלת: ”אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה, וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר, לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם”. (קהלת ז') קהלת אף ממליץ לא לעשות ספרים הרבה. ספר מדרשי 'אֶת' היה אמור לתפוס לפחות חצי מטר ממדף הספרים, ושמעון אולי חש, כי במקרה זה 'כָּל הַמּוֹסִיף גּוֹרֵעַ'.
לאיש המבריק הזה היו אפילו תלמידים, ששתו בצמא את דרשותיו על כל 'את' ו'את' שבתורה, והם תמהו מאד על החלטתו לפרוש ממפעל האדירים שלו. הם תמהו מה יהיה בגורל ההשקעה שכבר השקיע במפעלו עד עתה. האם אפשר להוציא לאור מהדורה מקוצצת של 'כל את ואת'? החכם שמעון אינו מתלבט כלל. הוא משוכנע, שכבר קיבל שכר על כל מה שיצר עד כה, ועל אחת כמה וכמה יגיע לו שכר על החלטתו להפסיק. אכן, יש אנשים, שממש כדאי לשלם להם כדי שלא יעבדו...
ר' עקיבא, שלבטח יש לו בבטן לא מעט על רמת הלימוד בבית המדרש העמסוני, חותם את הפרשה באמירה: '“אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא” – לְרַבּוֹת תַּלְמִידֵי־חֲכָמִים'. מה שהוא רוצה לומר לנו, זה שהמצווה המחייבת יראת ה' כוללת, ללא ספק, גם את תלמידי החכמים. וריאציה על אמירה זו מצויה אצל הגויים: Noblese oblige, או 'האצילות מחייבת'. האם נרמז החכם שמעון, והבין כי הדברים מכוונים בעיקר אליו?