אִם רִאשׁוֹנִים בְּנֵי מַלְאָכִים - אֲנַחְנוּ בְּנֵי אֲנָשִׁים. וְאִם רִאשׁוֹנִים בְּנֵי אֲנָשִׁים - אָנוּ כַּחֲמוֹרִים, וְלֹא כַּחֲמוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא וְשֶׁל רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר, אֶלָּא כִּשְׁאָר חֲמוֹרִים.
בבלי שבת
מָה בְּהֶמְתָן שֶׁל צַדִּיקִים אֵין הַקב"ה מֵבִיא תַּקָּלָה עַל יָדָן צַדִּיקִים עַצְמָן לֹא כָל שֶׁכֵּן.
בבלי חולין
מַעֲשֶׂה בַּחֲמוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, שֶׁגְּנָבוּהוּ לִסְטִים, וְחָבְשׁוּ אֶת הֶחָמוֹר בֶּחָצֵר, וְהִנִּיחוּ לוֹ תֶּבֶן וּשְׂעוֹרִין וּמַיִם, וְלֹא הָיָה אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה. אָמְרוּ: לָמָּה אָנוּ מַנִּיחִין אוֹתוֹ שֶׁיָּמוּת וְיַבְאִישׁ לָנוּ אֶת הֶחָצֵר? עָמְדוּ וּפָתְחוּ לָה אֶת הַדֶּלֶת וְהוֹצִיאוּהָ. וְהָיְתָה מוֹשֶׁכֶת וְהוֹלֶכֶת, עַד שֶׁהִגִּיעָה אֵצֶל ר' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעָה אֶצְלוֹ, שְׁמַע בְּנוֹ קוֹלָהּ. אָמַר לוֹ: אַבָּא, דּוֹמֶה קוֹלָהּ לְקוֹל בְּהֶמְתֵּנוּ. אָמַר לוֹ: בְּנִי פְּתַח לָהּ אֶת הַדֶּלֶת, שֶׁכְּבָר מֵתָה בְּרָעָב. עָמַד וּפָתַח לָהּ הַדֶּלֶת, וְהִנִּיחַ לָהּ תֶּבֶן וּשְׂעוֹרִים וּמַיִם, וְהָיְתָה אוֹכֶלֶת וְשׁוֹתָה. לְפִיכָךְ אָמְרוּ כְּשֵׁם שֶׁהַצַּדִּיקִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ חֲסִידִים כָּךְ בְּהֶמְתָן חֲסִידוֹת כְּמוֹתָן.
אבות דרבי נתן
ר' פִּנְחָס בֶּן יָאִיר הִזְדַּמֵּן לְפֻנְדָּק אֶחָד בְּדַרְכּוֹ לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִים. הִשְׁלִיכוּ שְׂעוֹרִים לִפְנֵי חֲמוֹרוֹ, עַל מְנָת שֶׁיֹּאכַל, וְלֹא אָכַל. נִפּוּ אֶת הַשְּׂעוֹרִים לְנַקּוֹתָן, וְלֹא אָכַל. בֵּרְרוּ אוֹתָן בַּיָּד מִן הַפְּסֹלֶת, וְלֹא אָכַל. תָּהוּ לָמָּה אֵין הַחֲמוֹר אוֹכֵל. אָמַר לָהֶם ר' פִּנְחָס בֶּן יָאִיר לִמְאָרְחָיו: שֶׁמָּא אֵינָן מְעֻשָּׂרוֹת? עִשְּׂרוּ אוֹתָן, וְאָכַל הַחֲמוֹר. אָמַר לָהֶם: בְּהֵמָה עֲנִיָּה זוֹ הוֹלֶכֶת לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָהּ בְּדֶרֶךְ שֶׁל מִצְוָה, לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִים, וְאַתֶּם מַאֲכִילִין אוֹתָהּ טְבָלִים? וְהוּא מָה שֶׁנֶּאֱמַר, שֶׁבְּהֶמְתָן שֶׁל צַדִּיקִים, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא תַּקָּלָה עַל יָדָן.
בבלי חולין עפ"י שטיינזלץ
האם מדרשי חז"ל המעלים על נס את הצדיקוּת של חמורים מבטאים גישה מיזוגנית, שונאת אדם? נראה לי שלא. העיקרון של מותר האדם מן הבהמה עדיין תקף לאורך כל הדרך בכתבי חז"ל. חז"ל מאמינים באותו יתרון שיש לאדם על שאר בעלי החיים, הוא יכולת ההבחנה בין טוב לרע ויכולת הבחירה ביניהם. אותן בהמות צדיקות דומות במידת מה למלאכי השרת, שגם הם מקבלים את צו האל ומבצעים אותו, בדרך כלל, בלי התלבטות, כמו רובוטים. המדרשים מעלים על נס, לאמיתו של דבר, את השפעתם המופלאה של אותם צדיקים מחוללי נסים, כמו ר' פנחס בן יאיר או ר' חנינא בן דוסא, על בהמות הבית שלהם. אותה אתון של ר' חנינא, אין לה היכולת להבין, כי אם לא תאכל – תמות ברעב, והיא מובלת על ידי ההתניה המפורשת לא לאכול מאכלי גויים. חמורו של ר' פנחס אפילו מזהה בדרך נסית שהמזון שהונח לפניו אינו מעושר, ואינו מסוגל לאכול אותו.
הקשר בין בני האדם לבעלי החיים כל כך אמיץ, יאמרו המקובלים, שנפשו של אדם יכולה להתגלגל לתוך בעל חיים אחר, לעבור תיקון ולשוב למקומה הראשון, יהא אשר יהיה. המדרש מספר הגלגולים של האר"י הקדוש מספר לנו, שנשמתו של בלעם הרשע עברה את תיקונה דווקא בגופו של חמור, חמורו של ר' פנחס בן יאיר!
וּמָצִינוּ בְּדִבְרֵי הַמְּקֻבָּלִים (ס' הַגִּלְגּוּלִים לְהָאֲרִי ז"ל) כִּי נַפְשׁוֹ שֶׁל בִּלְעָם בָּאָה בַּחֲמוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר, וְזֶה יוֹרֶה שֶׁנִּתְקַן בְּאַחֲרִיתוֹ, וַהֲגַם שֶׁמֵּת עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל, הָיָה הַנִּיצוֹץ מְשֻׁקָּץ, וְהֻצְרַךְ לְהִתְלַבֵּן בְּגִלְגּוּלִים וְלִבּוּנִים, וְעָמַד עַד שֶׁבָּא לַאֲתוֹנוֹ שֶׁל ר' פִּנְחָס בֶּן יָאִיר, וּמִשָּׁם עָלָה לִמְקוֹמוֹ הָרִאשׁוֹן.
אור החיים לפרשת בלק
ואם חושבים אתם, שרק לחמורים ישנו הסיכוי הזה – להיות מושפע מצדיקותו של בעליהם, הנה מדרש דומה על גמליו של אברהם אבינו, ועדיין לא הזכרנו את המדרש המפורסם על פרתו של החסיד, שהיתה שומרת שבת.
כְּשֵׁם שֶׁהַצַּדִּיקִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ חֲסִידִים, כָּךְ בְּהֶמְתָן הָיוּ חֲסִידוֹת. אָמְרוּ: גְּמַלָּיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ לֹא נִכְנְסוּ לְבַיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֲבוֹדַת אֱלִילִים. שֶׁנֶּאֱמַר: (בְּרֵאשִׁית כֹּד) "וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים". 'וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת' - מִתְּרָפִים. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר 'וּמָקוֹם לִגְמַלִּים'? מְלַמֵּד שֶׁלֹּא נִכְנְסוּ לְבֵית לָבָן הָאֲרַמִּי, עַד שֶׁפִּנּוּ כֹּל הַעֲבוֹדַת אֱלִילִים מִפְּנֵיהֶם.
אבות דרבי נתן