לָמָּה קָרְאוּ לוֹ 'נַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ'? שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁהָיָה מִזְדַּמֵּן לוֹ, אָמַר: גַּם זוֹ לְטוֹבָה, לָכֵן קָרְאוּ לוֹ "אִישׁ גַּם זוֹ". וּמְסַפְּרִים: פַּעַם אַחַת רָצוּ לִשְׁלֹחַ יִשְׂרָאֵל דּוֹרוֹן לְבֵית הַקֵּיסָר. אָמְרוּ: מִי יֵלֵךְ? יֵלֵךְ נַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ, שֶׁמְּלֻמָּד בְּנִסִּין הוּא. שָׁלְחוּ בְּיָדוֹ מְלֹא תֵּבָה אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת. הָלַךְ וְלָן בְּדִירָה אַחַת. בַּלַּיְלָה קָמוּ אוֹתָם הַדַּיָּרִים, שֶׁגָּרוּ שָׁם, לָקְחוּ אֶת הַתֵּבָה, הוֹצִיאוּ אֶת כָּל הַמַּרְגָּלִיּוֹת מִשָּׁם, וּמִלְּאוּ אוֹתָהּ בֶּעָפָר. כַּאֲשֶׁר רָאָה זֹאת, אָמַר: גַּם זוֹ לְטוֹבָה. כַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ לְבֵית הַקֵּיסָר, פָּתְחוּ אֶת הַתֵּבָה, וְרָאוּ אוֹתָהּ, שֶׁמְּלֵאָה עָפָר. רָצָה הַמֶּלֶךְ לַהֲרוֹג אֶת כָּל שְׁלִיחֵי יִשְׂרָאֵל עַל שֶׁבִּזּוּ אוֹתוֹ, וְהֵבִיאוּ לוֹ עָפָר. אָמַר הַמֶּלֶךְ: צוֹחֲקִים בִּי הַיְּהוּדִים! אָמַר נַחוּם: גַּם זוֹ לְטוֹבָה. בָּא אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא, וְנִדְמָה לוֹ לַמֶּלֶךְ כְּאֶחָד מִן הַשָּׂרִים. אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא עָפָר זֶה הוּא מֵאוֹתוֹ עָפָר שֶׁל אַבְרָהָם אֲבִיהֶם הוּא, שֶׁכַּאֲשֶׁר הָיָה זוֹרֵק עָפָר, הָיָה נַעֲשֶׂה חֲרָבוֹת, וּכְשֶׁהָיָה זוֹרֵק קַשׁ, הָיוּ נַעֲשִׂים חִצִּים, וּכְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בִּנְבוּאָה, שֶׁדְּרָשׁוּהָ חֲכָמִים בְּאַבְרָהָם אָבִינוּ: "יִתֵּן כַּעֲפַר חַרְבּוֹ, כַּקַּשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ" (יְשַׁעְיָהוּ מא, ב).
הָיְתָה מְדִינָה אַחַת, שֶׁלֹּא יָכְלוּ לִכְבֹּשׁ אוֹתָהּ. בָּדְקוּ מִן הֶעָפָר הַזֶּה, וּכְבָשׁוּהָ. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ שֶׁעָפָר זֶה הוּא אָכֵן עָפָר שֶׁל נֵס, נִכְנְסוּ לְבֵית הָאוֹצָרוֹת וּמִלְּאוֹ אֶת תֵּבָתוֹ שֶׁל נַחוּם אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, וּשְׁלָחוּהוּ בְּכָבוֹד גָּדוֹל.
כַּאֲשֶׁר בָּא לָלוּן שׁוּב בְּאוֹתוֹ בַּיִת, אָמְרוּ לוֹ הַבְּרִיּוֹת: מָה הֵבֵאתָ בְּיָדְךָ אֶל הַמֶּלֶךְ, שֶׁעָשׂוּ לְךָ כָּבוֹד גָּדוֹל כָּזֶה? אָמַר לָהֶם: מָה שֶׁלָּקַחְתִּי מִכָּאן, הֵבֵאתִי לְשָׁם. וְכֵיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ אֶת הַסִּפּוּר, סָבְרוּ שֶׁהֶעָפָר שֶׁבְּבֵיתָם הוּא עָפָר, שֶׁגָּרַם לְנֵס זֶה. שָׁבְרוּ אֶת דִּירָתָם, וֶהֱבִיאוּהוּ (אֶת הֶעָפָר) לְבֵית הַמֶּלֶךְ. אָמְרוּ לוֹ: עָפָר זֶה שֶׁבָּא לְכָאן, מִשֶּׁלָּנוּ הוּא. בָּדְקוּ אוֹתוֹ, אֶת הֶעָפָר הַזֶּה, בְּמִלְחָמָה וְלֹא מָצְאוּ בּוֹ כֹּחַ נִסִּי זֶה, שֶׁהֲרֵי אֵרַע הַנֵּס בִּזְכוּת נַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ; וְהָרְגוּ אֶת הַדַּיָּרִים הָהֵם.
בבלי תענית עפ"י שטיינזלץ
נתחיל בשמו המיוחד של האיש הפשוט הזה, שכמו חוני או חנינא, לא כונה בתואר רב, אך שמו הלך לפניו כמי שנעשים לו ניסים. על פי פירושו לגמרא של רבנו חננאל, עיר מגוריו של נחום היתה גִּמְזוֹ, המוכרת עוד מהתנ"ך כעיר בתחומי השפלה. אבל סיפור חייו, והניסים שהיו מעורבים בחיים אלה, תרמו למסורת המספרת על כך, שעל כל דבר שהיה מתרחש בחייו היה אומר נחום: 'גַּם זוֹ לְטוֹבָה'. ביחוד אמורים הדברים באסונות שנפלו עליו בהפתעה, וגם אותם קידם בברכה.
הסיפור העממי הנחמד שלפנינו מצייר שרשרת ארוכה של אסונות קטנים, שהתרגשו על האיש. תחילה נבחר למשימה המסוכנת של הבאת דורון לקיסר. מי שיוצא למשימה כזאת אינו יכול לדעת אם ישוב ממנה בשלום. את הדורון מפקידים בידיו בתוך תיבה, ואיתה הוא יוצא לדרך. בלילה הוא שוהה בבית, שדייריו מתפתים לגלות מה נושא נחום בתיבה שלו. הם מגלים את האוצרות, חומדים אותם, לוקחים אותם, וממלאים את התיבה בעפר, שיחליף את משקל המרגליות שנלקחו. נום מגלה באיחור שנשדד, ואומר שוב: 'גַּם זוֹ לְטוֹבָה'. הוא מגיע לארמון הקיסר. אנשי הקיסר מגלים את תוכנה העלוב של התיבה, ומאשימים אותו בביזוי המלך. נום ממשיך בשלו: 'גַּם זוֹ לְטוֹבָה'. במקום להצטדק ולנסות לחמוק מהעונש המצפה לו מיד הקיסר, האיש התמים הזה פשוט מאמין שהכל לטובה. מי מתערב בנקודה זו בעלילה? אליהו הנביא! הוא מתגלה לקיסר בדמות אחד משריו, ומציע לבדוק את העפר שבתיבה, אולי יש לו כוחות מאגיים. הוא ממציא סיפור על אברהם, שעפר כזה שהיה בידו הפך לחרבות, והכריע קרב קשה. לצורך העניין מגייס אליהו פסוק מישעיהו: "יִתֵּן כַּעֲפַר חַרְבּוֹ, כַּקַּשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ". אנשי הקיסר, הטרודים באותה שעה במלחמה קשה עם אויבים, מנסים ובודקים את עפר התיבה, ואכן, מתגלה כוחו המאגי, והם מנצחים את האויב. זה הרגע, המפורסם כל כך באגדות עממיות בכל רחבי העולם, שהאיש התמים והצדיק זוכה סוף-סוף בגמול, ועוד בחייו. אנשי המלך ממלאים את התיבה שלו באבנים טובות ובמרגליות, ושולחים אותו בכבוד גדול לביתו.
וממש כמו באגדה על הדיג ודג הזהב, ובאגדות עממיות רבות מכל רחבי העולם, מקנאים אנשי 'אותו הבית' בנחום המאושר, ומנסים את מזלם על ידי הריסת ביתם, טחינת לבניו לעפר והבאתו אל הקיסר מתוך תקווה, שגם הם יתוגמלו בנדיבות, כשם שתוגמל נחום. וכמו שציפינו, הקסם אינו חוזר על עצמו. העפר של בית האנשים החטאים האלה, אין בו שום כוח ניסי, והרשעים החמדנים מקבלים את מה שמגיע להם באמת, וגם זו לטובה...
מעניין למצוא את התבנית האגדית הזו כבר בתלמוד. מסתבר שהרעיון הספרותי הזה עתיק יומין.
ונחום, שזכה לשמו גם בזכות עירו גִּמְזוֹ, וגם בזכות ה'גם זו לטובה' התמים שלו, אינו נח על זרי הדפנה. התלמוד מספר, כי אסונות מאסונות שונים התרגשו עליו בהמשך חייו, והוא הפך לנכה קשה (נוותר על הפרטים...), אם כי אמונתו שהכל לטובה לא נתערערה. זה כוחה של אמונה תמימה.