אֲמַר לוֹ רָבִינָא לְרָבָא: כְּתָבוֹ אֶת הַגֵּט, וְשָׂם אוֹתוֹ בְּכִיסוֹ, וְלֹא נְתָנוֹ בֵּינְתַיִם, כֵּיוָן שֶׁחָשַׁב, שֶׁאִם תִּתְפַּיֵּס עִמּוֹ, תִּתְפַּיֵּס, וְלֹא יִתֵּן לָהּ אֶת הַגֵּט; וּלְבַסּוֹף לֹא הִתְפַּיְּסוּ, וְנָתַן לָהּ אֶת הַגֵּט. מָה? וַהֲרֵי אוֹתָם חֲשָׁשׁוֹת, שֶׁבִּגְלָלָם הִתְקִינוּ לִכְתֹּב זְמַן בַּגֵּט, קַיָּמִים אַף שֶׁיֵּשׁ בּוֹ זְמַן!
אָמַר לוֹ רָבָא: לֹא מַקְדִּים אָדָם פֻּרְעָנוּת לְעַצְמוֹ, שֶׁאֵין אָדָם רָגִיל לְהָכִין גֵּט מֵרֹאשׁ, שֶׁאֵין אָדָם טוֹרֵחַ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ נָעִים לוֹ לְהַקְדִּימוֹ, וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ רַק כַּאֲשֶׁר הוּא נִזְקָק לְכָךְ, וּמִשּׁוּם כָּךְ לֹא חָשְׁשׁוּ חֲכָמִים לְמִקְרֵה שֶׁכְּזֶה.
בבלי גיטין
תקנת כתיבת הזמן בגט מחייבת התאמת זמן זה לזמן מסירת הגט בידי האישה המגורשת. לחכמים היו כמה נימוקים בעד תקנה זו. אחד מהם, של ר' יוחנן, מסביר, כי חוסר התאמה בין זמן כתיבת הגט לזמן מסירתו יכול להביא למצב, שבו האישה גורשה בגלל שזנתה בעת היותה נשואה, אך הבעל המגרש אינו רוצה שתיענש על ניאוף (מהחמורים שבחטאים), ועל כן הוא מספר, כי האישה גורשה עוד לפני התקשרותה עם גבר אחר. חיוב כתיבת תאריך כתיבת הגט ומסירתו ימנע מעשה שכזה, המבטל את חומרת המעשה של האישה.
המקרה עליו מספר המדרש שלנו הוא מקרה שונה. הבעל עומד בפני אפשרות של ריב קשה עם האישה, ומכין, על כל צרה שלא תבוא, מסמך גט. בכוונתו של הבעל למסור את הגט לאישה, אם לא תתפייס. אם תתפייס האישה, והריב הגדול יימנע, לא ימסור הבעל את הגט לאשתו.
מה פירוש 'תתפייס'? מדוע לא נאמר 'יִתְפַּיְּסוּ'? האם נרמז כאן, שהתפייסות האישה משמעה, שהיא נכנעת לתביעות בעלה, ומפסיקה להתווכח עמו? האם הבעל מכין עצמו לתרום משהו גם משל עצמו להתפייסות הזאת, או לא? ריח לא טוב עולה מכתיבת הגט עוד לפני שנחתכים הדברים.
בואו נסבך את הסיפור עוד יותר: נניח (אין לכך סימוכין במדרש), כי הבעל מנפנף במסמך, ומאיים על האישה, שאם לא 'תתפייס' עמו, ימסור בידיה את הגט... הרי לנו כלי נשק, שנועד לסיים את הוויכוח כשברור מי הצד המנצח.
האם הוספת זמן כתיבת הגט משנה במשהו את התמונה? חז"ל אומרים שלא. אם הגט נכתב בבוקרו של יום ג', הריב הגדול פורץ בצהרי אותו יום, ובסופו, אחרי הצהרים, מוסר הבעל את הגט בידי אשתו. כאן לא יציל התאריך את המצב, למרות שחז"ל אינם אוהבים את האפשרות הזאת, לכתוב גט 'על תנאי'. נכון, אם יתפייסו השניים – למסמך הגט לא יהיה תוקף החל ממחרת בבוקר.
ומדוע הכנת גט 'על תנאי' אינה מקובלת על חז"ל? נימוק אחד כבר הובא כאן – השימוש במסמך כזה ככלי נשק לנצח בו בת-זוג לא כנועה. חז"ל מביאים נימוק אחר: 'שֶׁאֵין אָדָם טוֹרֵחַ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ נָעִים לוֹ לְהַקְדִּימוֹ'. זו אמירה בסגנון של 'דיה לצרה בשעתה'. הנחה זו של חז"ל היא תמימה, או יותר מדויק – מיתממת. ישנם מצבי שפל בחיי זוג נשוי, שבהם אחד מבני הזוג (בתלמוד זה, כמובן, רק הבעל) אינו יכול, או אינו רוצה, להציב נגד עיניו את רעיון קדושת קשר הנישואין כערך עליון, והוא אינו ממתין לאותה שעה, שבה יתברר כי את הנעשה אין להשיב, וכי אין ברירה אלא להיפרד. האופציה של הבעל לגרש את אשתו גם נגד רצונה היא פיתוי גדול במצבים בעייתיים אלה, ובמציאות יהיו בעלים, שיתכננו את מעשה הגירושין זמן רב לפני שהוא יתבצע.
אבל מה תועלת יש בהכנת מסמך הגט מראש? אם יתרחש הפיצוץ הזוגי, מה ימנע מהבעל לגרש את האישה רגע לאחר מכן? יום לאחר מכן? מלבד האפשרות שכבר הוזכרה, של נפנוף בגט מול פני האישה כדי לאלצה להיכנע לדרישות הבעל, אני יכול לחשוב על אפשרות נוספת: הבעל חושש מתגובה אלימה שלו, והוא מכשיר עצמו לאופציה היותר חוקית – גירושין. למעשה, הוא כבר מנתב את עצמו להתנהגות כמעט אוטומטית רגע אחרי הפיצוץ – מסירת הגט והתרחקות מכל מגע עם האישה.
אין דרך לסיים את הדיון המביך הזה אלא באמירה, כי הכנת 'גט על תנאי' כזה, גם אם תוכרז ככשרה, צחנתה תעלה השמימה.