יֵשׁ שֶׁהוּא מַאֲכִיל אֶת אָבִיו פְּטוּמוֹת, וְיוֹרֵשׁ גֵּיהִנֹּם, וְיֵשׁ שֶׁהוּא כּוֹדְנוֹ (קוֹשְׁרוֹ) לָרֵחַיִם, וְיוֹרֵשׁ גַּן עֵדֶן.
כֵּיצַד הוּא מַאֲכִיל אֶת אָבִיו פְּטוּמוֹת, וְיוֹרֵשׁ גֵּיהִנֹּם? אִישׁ אֶחָד הָיָה מַאֲכִיל אֶת אָבִיו תַּרְנְגוֹלִים מְפֻטָּמִים. פַּעַם אַחַת אָמַר לוֹ אָבִיו: בְּנִי, אֵלּוּ מִנַּיִן לְךָ? אָמַר לוֹ: סָבָא, סָבָא, אֱכֹל וּלְעַס, כְּמוֹ הַכְּלָבִים שֶׁאוֹכְלִים וְלוֹעֲסִים! נִמְצָא מַאֲכִיל אֶת אָבִיו פְּטוּמוֹת, וְיוֹרֵשׁ גֵּיהִנֹּם.
כֵּיצַד כּוֹדְנוֹ בָּרֵחַיִם, וְיוֹרֵשׁ גַּן עֵדֶן? אִישׁ אֶחָד הָיָה טוֹחֵן בָּרֵחַיִם. בָּאָה פְּקֻדַּת הַמֶּלֶךְ לָקַחַת אֶת הַטּוֹחֲנִים. אָמַר לוֹ: אַבָּא, הִכָּנֵס וּטְחֹן בִּמְקוֹמִי! אִם יִגָּרֵם בִּזָּיוֹן, עָדִיף שֶׁאֲנִי אֶתְבַּזֶּה, וְלֹא אַתָּה, וְאִם יָבוֹאוּ לְהַעֲנִישׁ בְּמַלְקוֹת, עָדִיף לִי שֶׁאֲנִי אֶלְקֶה וְלֹא אַתָּה. נִמְצָא כּוֹדְנוֹ לָרֵחַיִם, וְיוֹרֵשׁ גַּן עֵדֶן ...
ירושלמי פאה
מצוות כיבוד אב ואם, אחת מעשרת הדברות, נחשבת למצווה גדולה וחשובה. העובר על מצווה זו ייענש משמיים. פרשנים רבים פרטו מה כוללת מצוה זו. נזכיר כאן את רש"י, המבחין בין כיבוד הורים ("כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ") למורא הורים ("אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ"), והוא אומר:
'איזהו מורא? לא ישב במקומו, ולא ידבר במקומו, ולא יסתור את דבריו. ואיזהו כבוד? מאכיל ומשקה, מלביש ומנעיל, מכניס ומוציא'. בנוסף למצווה זו מדאורייתא, מוסיפים חז"ל מצוות כמו קימה לפני ההורים, דאגה לצרכיהם בזקנתם וטיפול בקבורתם.
במדרש שלפנינו שמים חז"ל דגש נוסף על הסגנון שבו מקיימים הבנים את המצווה ועל ההקשר, על הסיטואציה שבה מתרחשים הדברים, והם אומרים כי יכול אדם לפנק את אביו בעופות מפוטמים (מעל ומעבר לחובתו), אך אם הוא עושה זאת תוך דיבור מזלזל ומשפיל – הוא יירש גיהנום. אמירה זו מזכירה את דעתו של הרמב"ם על מתן צדקה בפנים מסתייגות או כועסות: גם אם תתן כסף רב, מעשה הצדקה שלך יקבל ציון 'נכשל', אם תעשה זאת בפנים חמוצות, שכן מקבל הצדקה מידיך ירגיש, שאינך שלם עם המעשה.
מאידך, אומרים חז"ל, כי אם אדם רותם את אביו אל הרחיים – עבודת פרך לכל הדעות, אך הוא עושה זאת כדי לחלץ את האב מעבודת המלך, שבה הוא עלול להתבזות, ואפילו לחטוף מלקות – הרי שמעשה זו מזכה את הבן בכרטיס לגן-עדן.
נושא כיבוד אב ואם היה חביב על חז"ל, ובתלמודים מופיעים כמה סיפורים יפים מאד על אנשים, שהידרו במצווה זו גם במחיר הפסד כספי רב או במחיר התבזות אישית שלהם. ייזכרו לטוב ר' טרפון, ר' ישמעאל, ואפילו גוי מאשקלון, דמא בן נתינא שמו.