אָמְרוּ עָלָיו עַל ר' אֶלְעָזָר בֶּן דֻּרְדׇּיָּא, שֶׁלֹּא הִנִּיחַ זוֹנָה אַחַת בָּעוֹלָם, שֶׁלֹּא בָּא עָלֶיהָ. פַּעַם אַחַת שָׁמַע, שֶׁיֵּשׁ זוֹנָה אַחַת בִּכְרַכֵּי הַיָּם, וְהָיְתָה זוֹנָה זוֹ נוֹטֶלֶת כִּיס מָלֵא דִּינָרִין בִּשְׂכָרָהּ. נָטַל כִּיס דִּינָרִין, וְהָלַךְ וְעָבַר שִׁבְעָה נְהָרוֹת כְּדֵי לְהַגִּיעַ אֵלֶיהָ. בִּשְׁעַת הֶרְגֵּל דָּבָר הֵפִיחָה רוּחַ מֵאֲחוֹרֶיהָ. אָמְרָה בְּתוֹךְ הַדְּבָרִים: כְּשֵׁם שֶׁהֲפָחָה זוֹ אֵינָהּ חוֹזֶרֶת לִמְקוֹמָהּ, כָּךְ אֶלְעָזָר בֶּן דֻּרְדׇּיָּא - אֵין מְקַבְּלִין אוֹתוֹ, גַּם אִם יַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה.
כְּשֶׁשָּׁמַע אֶת הַדָּבָר, נִזְדַּעְזַע מְאֹד. הָלַךְ וְיָשַׁב בֵּין שְׁנֵי הָרִים וּגְבָעוֹת, וְאָמַר: הָרִים וּגְבָעוֹת, בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים, שֶׁאֶתְקַבֵּל בִּתְשׁוּבָה! אָמְרוּ לוֹ: עַד שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים עָלֶיךָ, נְבַקֵּשׁ עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ, וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה" (יְשַׁעְיָהוּ נד, י). אָמַר: שָׁמַיִם וְאֶרֶץ, בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים! אָמְרוּ: עַד שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים עָלֶיךָ, נְבַקֵּשׁ עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ, וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְּלָהּ" (יְשַׁעְיָהוּ נא, ו). אָמַר: חַמָּה וּלְבָנָה, בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים! אָמְרוּ לוֹ: עַד שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים עָלֶיךָ, נְבַקֵּשׁ עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְחָפְרָה הַלְּבָנָה, וּבוֹשָׁה הַחַמָּה" (יְשַׁעְיָהוּ כד, כג). אָמַר: כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים! אָמְרוּ לוֹ: עַד שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים עָלֶיךָ, נְבַקֵּשׁ עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנָמַקּוּ כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם" (יְשַׁעְיָהוּ לד, ד).
אָמַר: אֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּי! הִנִּיחַ רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו, וְגָעָה בִּבְכִיָּה, עַד שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתוֹ. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: ר' אֶלְעָזָר בֶּן דֻּרְדׇּיָּא מְזֻומָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא! וַהֲרֵי כָּאן בַּעֲבֵרָה הָיָה שֶׁחָטָא, וּמֵת כַּאֲשֶׁר עָשָׂה תְּשׁוּבָה! וּמְשִׁיבִים: שָׁם גַּם כֵּן, כֵּיוָן שֶׁהָיָה קָשׁוּר בָּהּ בְּיוֹתֵר, מֵעֵבֶר לְתַאֲוָה גּוּפָנִית בִּלְבַד, כְּמִינוּת הִיא דּוֹמָה, שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ הַדָּבָר כְּעֵין עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלּוֹ.
כְּשֶׁשָּׁמַע מַעֲשֶׂה זֶה, בָּכָה רַבִּי, וְאָמַר: יֵשׁ קוֹנֶה עוֹלָמוֹ (עוה"ב) בְּמַעֲשִׂים שֶׁל כַּמָּה שָׁנִים, וְיֵשׁ קוֹנֶה עוֹלָמוֹ בְּשָׁעָה אַחַת. וְעוֹד אָמַר רַבִּי: לֹא דַּיָּין לְבַעֲלֵי תְשׁוּבָה שֶׁמְּקַבְּלִין אוֹתָן, אֶלָּא שֶׁקּוֹרִין אוֹתָן "רַבִּי", שֶׁהֲרֵי כָּךְ קָרְאוּ לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם "ר' אֶלְעָזָר בֶּן דֻּרְדׇּיָּא".
בבלי עבודה זרה עפ"י שטיינזלץ
תקציר רעיונות הסיפור:
א. התאוה לבקר אצל זונות הופכת אצל גברים מסוימים לחטא נורא, שניתן להשוותו למינות.
ב. את ההשראה לרגע האמת של גיבורנו הוא מקבל דוקא מפיה של הזונה.
ג. ניסיונו של אלעזר לחזור בתשובה מתבצע לא בבית המדרש, כי אם דוקא בטבע.
ד. אפילו איתני הטבע זקוקים לרחמי שמיים ולסליחתם.
ה. אלעזר מגלה, כי האפשרות של חזרה בתשובה היא בידיו, ורק בידיו שלו.
ו. שלא כמו נפיחה, שאינה יכולה לחזור למקומה – תמיד אפשר לחזור בתשובה.
ז. יש דבר כזה 'לבכות עד מוות'.
ח. חזרה בתשובה, ואפילו רגע לפני המוות, עושה את האדם ליהודי טוב וראוי – לא משנה כמה חטאים עבר בימי חייו.
ט. יש קונה עולמו בשעה אחת.
אוסיף עוד הערה 'בקריצה': הסיפור לכאורה מעלה על נס את החזרה בתשובה, ומוקיע את ההתמכרות לבילויים בפוסיקאט, אבל ניתן לראות בסיפור המוזר הזה גם פנטזיה של תלמידי חכמים - גברים צעירים, היושבים רחוקים מבתיהם וממשפחותיהם, וחולמים על מה שתרבות הקהילה לומדת התורה לא כל כך מאפשרת להם. מי לא היה רוצה לקבל כיס של דינרים, לעבור שבעה נהרות, ולמצוא באחד מכרכי הים זונה לבלות איתה באהבהבים?