אָמַר רַב גִּדַּל, אָמַר רַב: הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ "נַשְׁכִּים וְנִשְׁנֶה פֶּרֶק זֶה" וְהִסְכִּימוּ עַל כָּךְ, עָלָיו לְהַשְׁכִּים וְלָבוֹא תְּחִלָּה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא הִזְמִין אֶת הֶחָבֵר, עָלָיו לִהְיוֹת שָׁם קוֹדֵם, וְרֶמֶז לַדָּבָר מִמָּה שֶׁנֶּאֱמַר: "וְיֹאמַר אֵלַי: בֶּן אָדָם, קוּם צֵא אֶל הַבִּקְעָה, וְשָׁם אֲדַבֵּר אוֹתָךְ. וָאָקוּם, וָאֵצֵא אֶל הַבִּקְעָה, וְהִנֵּה שָׁם כְּבוֹד ה' עֹמֵד" (יְחֶזְקֵאל ג, כב), שֶׁהִזְמִין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יְחֶזְקֵאל לְאוֹתוֹ מָקוֹם, וְהוּא עַצְמוֹ כִּבְיָכוֹל הָיָה שָׁם קוֹדֵם.
בבלי נדרים
עצם הופעת מדרש זה במסכת נדרים מעיד על הרצינות הרבה שמייחסים חז"ל להזמנה שמזמין פלוני את אלמוני ללמוד ביחד. הזמנה זו יש בה משהו מהרצינות של הנדר. הזמין ראובן את שמעון להיפגש עמו מחר לשם לימוד בחברותא, עליו להשכים ולהופיע למקום המפגש ראשון, ובזאת לבטא את מחויבותו ללימוד ולמאמץ שחברו עומד לעשות למטרה זו.
המקוריות של המדרש היא בפסוק המקראי המובא לשם תימוכין ברעיון. אלוהים אומר ליחזקאל הנביא: "קוּם צֵא אֶל הַבִּקְעָה, וְשָׁם אֲדַבֵּר אוֹתָךְ". בזאת מתחייב אלוהים ליחזקאל שמחר בבוקר הוא ידבר אליו בבקעה. יחזקאל ממלא את הוראת האלוהים, משכים לקום למחרת בבוקר, ויוצא אל הבקעה. אלוהים כבר נמצא שם, ממתין לו. אפילו אלוהים הגדול חייב, על פי מדרש זה, להתייצב ראשון למפגש, ובזאת לבטא את מחויבותו לבן השיח האנושי שלו.