בְּשָׁעָה שֶׁהַוָּלָד נוֹצָר בִּמְעֵי אִמּוֹ, שְׁלֹשָׁה הֵם שֻׁתָּפִין בּוֹ. אָבִיו מַזְרִיעַ בּוֹ לֹבֶן שֶׁמִּמֶּנּוּ הַמֹּחַ, וְהַצִּפָּרְנַיִם, וְלֹבֶן שֶׁבָּעַיִן, וְהָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִין. אִמּוֹ מַזְרַעַת אֹדֶם שֶׁמִּמֶּנּוּ הַדָּמִים, וְהָעוֹר, וְהַבָּשָׂר, וְשֵׂעָר וְשָׁחוֹר שֶׁבָּעֵינַיִם. והקב"ה, יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ וְיִתְרוֹמֵם זִכְרוֹ, נוֹתֵן בּוֹ עֲשָׂרָה דְּבָרִים, וְאֵלּוּ הֵן: רוּחַ וּנְשָׁמָה וּקְלַסְתֵּר פָּנִים וּמַרְאִית עֵינַיִם וּשְׁמִיעַת אָזְנַיִם וּדְבַר שְׂפָתַיִם וּנְשִׂיאַת יָדַיִם וְהִלּוּךְ רַגְלַיִם וְחָכְמָה וּבִינָה וְעֵצָה וְדַעַת וּגְבוּרָה. וּכְשֶׁבָּאָה שְׁעַת פְּטִירָתוֹ, הקב"ה נוֹטֵל חֶלְקוֹ וּמַנִּיחַ חֵלֶק אָבִיו וְאִמּוֹ לִפְנֵיהֶם, וְאָבִיו וְאִמּוֹ בּוֹכִין. אָמַר לָהֶם הקב"ה: מָה לָכֶם בּוֹכִין? כְּלוּם נָטַלְתִּי מִשֶּׁלָּכֶם? לֹא נָטַלְתִּי אֶלָּא שֶׁלִּי. אוֹמְרִים לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּל זְמַן שֶׁהָיָה חֶלְקְךָ מְעֹרָב בְּחֶלְקֵנוּ, הָיָה חֶלְקֵנוּ שָׁמוּר מִן רִמָּה וְתוֹלֵעָה. וְעַכְשָׁו, שֶׁנָּטַלְתָּ חֶלְקְךָ מִתּוֹךְ חֶלְקֵנוּ, הֲרֵי חֶלְקֵנוּ מוּטָל, וְנָתוּן לְרִמָּה וְתוֹלֵעָה.
קהלת רבה
מי הם שלושה השותפים ליצירת הוולד במעי אמו? על פי חז"ל – השותפים הם הקב"ה, אביו ואמו של הוולד. ההורים מעניקים לוולד את היסודות החומריים שבגופו – הבהירים והקשים יותר מהאב והרכים והכהים יותר מהאם. אלוהים תורם את מאפייני החיים, ואלו הם:
'רוּחַ וּנְשָׁמָה' – הבחנה ביניהם אינה מופיעה כאן. נוסיף עוד את היסוד 'נֶפֶשׁ', שאינו מוזכר כאן. מדרשים אחרים עושים את ההבחנה בין השלושה. מודל אחד מֵרַבִּים, המבחין בין נפש לרוח ולנשמה, מתייחס לנפש כאל כלי החושים, לרוח כאל כלי הרגשות, ולנשמה כאל כלי המחשבות.
'קְלַסְתֵּר פָּנִים' – לא הפנים אלא הבעת הפנים. זה היסוד האישי כל-כך, שמשמש אותנו בתקשורת בין-אישית, כמלווה את מבט העיניים, את מגע הגוף, וכמובן – את הדיבור.
'מַרְאִית עֵינַיִם' – אנו נוטים לייחס לעיניים יכולת הבעה אישית מיוחדת, גם אם מבט העיניים הוא בעצם חלק מקלסתר הפנים. האמירה 'העיניים הן ראי הנפש' מבטאת דעה זו, שיש לנו על חלקן של העיניים בתקשורת הבין-אישית.
'שְׁמִיעַת אָזְנַיִם' – יכולת השמיעה גם היא חלק מהוויית חיינו. כיום אנו יודעים שאין האדם עולה על כל בעלי חיים האחרים ביכולת השמיעה. ישנם בעלי חיים, שכושר ההבחנה שלהם לצלילים גבוה משלנו.
'דְבַר שְׂפָתַיִם' – השפה המדוברת היא אחד מהישגיו הגדולים של האדם בן-התרבות. היא לא רק מרכיב רב עוצמה בתקשורת הבין-אישית, אלא גם כלי משוכלל לפיתוח חשיבה. ביחד עם יכולת הכתיבה הופכת השפה גם לכלי לאגירת מידע.
'נְשִׂיאַת יָדַיִם וְהִלּוּךְ רַגְלַיִם' – מומחי האבולוציה יודעים להסביר מדוע פיתוח היכולת ללכת זקוף על שתיים, ביחד עם המוטוריקה של הידיים בהפעלת כלים קידמו את התרבות האנושית.
'חָכְמָה וּבִינָה וְעֵצָה וְדַעַת וּגְבוּרָה' – גם אלה אינן ניתנות להבחנה קלה בין חמישתן, אך הן תכונות אנושיות המתקיימות בַּנֶּפֶשׁ החיה והחושבת.
ומדוע עשרה דברים ולא תשעה או אחד עשר? כמו שעל שלושה דברים עומד העולם, כך מתארגנת לה רשימה ארוכה יותר לרשימת-עשר.
התמונה המעניינת שיוצר המדרש קושרת את ירושת אביו ואמו של הוולד עם מתת האל. על פי המודל החז"לי, התשתית החומרית היא מעין כלי, היכול לקבל אל תוכו את עשרת המאפיינים האנושיים, ומשנכנסים אלה לגוף – הוא חי. במותו של אדם נעלמים מיד כל אותם 'עשרה דברים', כי האל לוקח אותם אליו, ואז, תוך זמן לא ארוך מתפוררים ונשמדים המרכיבים החומריים – תחילה הרכים, הנשיים, ואחר – הקשים, הזכריים. ללא רוח החיים אין להם קיום. כיום אנו יודעים מעט יותר על סודות היקום. למשל, תאי גוף רבים שלנו אינם קיימים לאורך כל חיינו, אלא הם מתחלפים, וחדשים באים במקומם; אבל אותה יכולת החלפה והתחדשות – זו נעלמת במותנו.
רעיון נוסף, שאינו מוזכר כאן אלא ברמז, הוא נצחיותה של הנשמה. האל לוקח אליו את מה שנתן לוולד בראשית חייו, אך אין המדרש מספר לנו, כי האל ממחזר את הנשמות, ומשיב אותן אל גופים חדשים, הנולדים בעולם. רעיון זה מופיע במדרשים אחרים, כמו גם בפרקי הגות פילוסופיים יהודיים. גם רעיון זה אינו מתכתב בקלות עם מה שהמדע יודע כיום, אבל זה עניין ללימוד אחר.