סָח רַב יְהוּדָה הִנְדְּוָאָה: פַּעַם אַחַת הָיִינוּ מְהַלְּכִים בִּסְפִינָה, וְרָאִינוּ אֶבֶן טוֹבָה, וְתַנִּין כָּרוּךְ עָלֶיהָ. יָרַד בַּר־אֲמוֹדַאי לַהֲבִיאָהּ. בָּא הַתַּנִּין, וּבִקֵּשׁ לִבְלֹעַ הַסְּפִינָה. בָּא עוֹרֵב, וְהִתִּיז רֹאשׁוֹ – וְנֶהֶפְכוּ הַמַּיִם לְדָם. מִיָּד בָּא תַּנִּין אַחֵר, נָטַל אֶת הָאֶבֶן, וּתְלָאָהּ עַל הַמֵּת, וְהֶחֱיָהוּ. חָזַר הַתַּנִּין, וּבָא לִבְלֹעַ אֶת־הַסְּפִינָה – בָּא צִפּוֹר, וְהִתִּיז רֹאשׁוֹ. נָטַל אֶת הָאֶבֶן הַטּוֹבָה, וּזְרָקָהּ לְתוֹךְ הַסְּפִינָה. הָיוּ עִמָּנוּ בַסְּפִינָה עוֹפוֹת מְלוּחִים. נָתַנּוּ עֲלֵיהֶם אֶת הָאֶבֶן – נְטָלוּהָ עִמָּם, וּפָרְחוּ לָהֶם.
בבלי בבא בתרא עפ"י ספר האגדה
יושבי העיירות והכפרים של אז לא הרבו לצאת מתחום מושבם. החוץ, על סכנותיו, הרתיע אותם. מי שהגיע אליהם מן החוץ, יכול היה לספר להם צ'יזבטים עסיסיים. באין Netflix בבית, זה היה הבידור העדיף לימות החורף הקרים, כשאי אפשר היה לשבת על הוורנדה עם כוס בירה ולהסתכל בשמים.
המדבר והים היו מאד פופולריים בסיפורי האגדות, שכן הם זימנו לעוברים דרכם סכנות ומפגשים לא שגרתיים. בולט מכל מספרי המעשיות האלה היה רבה בר בר חנה, שכחמש עשרה ממעשיותיו מופיעות במסכת בבא בתרא. המאזינים למעשיות המופלאות שלו יכולים היו לראות בהן אגדות ספרותיות, פרי דמיונו העשיר, או להאמין לו. רַב פַּפָּא בַּר שְׁמוּאֵל, אחד מבני דורו של רבה בר בר חנה, אמר על אחת ממעשיותיו: אִלְמָלֵא הָיִיתִי שָׁם לֹא הָיִיתִי מַאֲמִין!
כאן יובא צ'יזבט מפיו של חכם אחר, רַב יְהוּדָה הִנְדְּוָאָה, שאת שמו איני מעיז להגות, שמא אֶכָּשֵׁל בלשוני.
הצ'יזבט הזה מספר על חוויה מופלאה שחווה רב יהודה בעת ששט בספינה בים הגדול. היה זה רצף של אירועים הזויים. שם, בים הגדול, ראו אבן טובה, שתנין כרוך עליה. תנינים, כידוע לנו, אינם מצויים בים הגדול – לא בים התיכון, ואף לא באוקיאנוס ההודי. תנינים הם, כידוע לנו, חיות של מים מתוקים. אבל התנין הזה הוא תנין אגדי, ממפלצות בראשית, המוזכרות בתנ"ך, אותן בריות קדומות, שאלוהים הכניע בעת בריאת העולם (הם היו שם עוד לפני כן, שוחים במי התוהו ובוהו?). התנין הזה הוא בריה אדירת ממדים, על פי האגדות המסופרות עליו, והוצאת האבן הטובה משליטתו היתה בלתי אפשרית במושגים של מציאות מוכרת. אבל באגדה הכל אפשרי. הספנים שולחים בר-אמודאי, צוללן מדופלם ואמיץ, לחלץ את האבן הטובה ולהביאה לספינה. התנין לא מבסוט מזה, והוא מבקש להטביע את הספינה. רק נס יכול להציל את הספינה ואת ספניה. מִשָּׁמַיִם בא עורב, ומתיז את ראשו של התנין. מרחץ הדמים הזה צובע את כל מי הים באדום. מסתבר שיש לו חבר, לתנין הקטול, והתנין החבר מגיע למקום, והוא משיב את חברו לחיים על ידי תליית האבן על גופו של המנוח. האבן היא לא סתם אבן טובה, מאה-עשרה קראט. היא גם אבן פלאים. התנין הרצוח מתעורר לחיים, ובמשנה כוח הוא חוזר לתקוף את הספינה. הסיפור חוזר על עצמו, הפעם עם צפור אגדית אחרת, המתיזה את ראשו של התנין בפעם השנייה, נוטלת את האבן ומשליכה אותה אל הסיפון. היה יכול להיות סוף טוב לסיפור הזה, אבל המקשיבים לצ'יזבט יכולים היו להביך את רב יהודה ולשאול: 'נו, והאבן – היכן היא היום?'. לרַב יְהוּדָה הִנְדְּוָאָה אין ברירה, אלא להעלים את האבן. היו להם, ליורדי הים, דגים מלוחים בספינה – מטיאס, לקרדה ואנשובי – מזון, שניתן לשמור אותו לאורך כל זמן ההפלגה בלי צורך במקפיאים. מה עושים ספנים טיפשים? מנסים לבדוק, אם נותרו בה, באבן בה זכו, כוחות החייאה, או שכל האנרגיה בוזבזה על התנין. הם מנסים את השפעת האבן על הדגים המלוחים שלהם. הדגים מתעוררים לתחיה, קופצים מהסיפון אל הים, ונעלמים, כשהם נושאים עמם את האבן הפלאית. סוף סיפור!
ואני הייתי חוזר על דבריו של רַב פַּפָּא בַר שְׁמוּאֵל: אִלְמָלֵא הָיִיתִי שָׁם לֹא הָיִיתִי מַאֲמִין! אבל לא הייתי שם...