לֹא יוּכַל אִישׁ לַעֲבֹד שְׁנֵי אֲדֹנִים, כִּי יִשְׂנָא אֶת הָאֶחָד, וְיֶאֱהַב אֶת הָאַחֵר, אוֹ יִדְבַּק בְּאֶחָד, וְיִבְזֶה אֶת הָאַחֵר. לֹא תּוּכְלוּ עֲבוֹד אֶת הָאֱלֹהִים וְאֶת הַמָּמוֹן. עַל כֵּן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם: אַל תִּדְאֲגוּ לְנַפְשְׁכֶם לֵאמֹר: מַה נֹּאכַל, וּמַה נִּשְׁתֶּה? וּלְגוּפְכֶם לֵאמֹר: מַה נִּלְבָּשׁ? הֲלֹא הַנֶּפֶשׁ הִיא יְקָרָה מִן הַמָּזוֹן, וְהַגּוּף יָקָר מִן הַמַּלְבּוּשׁ. הַבִּיטוּ אֶל עוֹף הַשָׁמַיִם, וּרְאוּ - הֵן לֹא יִזְרְעוּ, וְלֹא יִקְצְרוּ, וְלֹא יַאַסְפוּ לַאֲסָמִים, וַאֲבִיכֶם שֶׁבַּשָׁמַיִם מְכַלְכֵּל אֹתָם; הֲלֹא אַתֶּם נַעֲלֵיתֶם עֲלֵיהֶם מְאֹד. וּמִי בָכֶָם בְּדַאֲגָתוֹ יוּכַל לְהוֹסִיף עַל קומָתוֹ אַמָּהּ אֶחָת? וְלִלְבוּשׁ לָמָּה תִדְאָגוּ? הִתְבּוֹנְנוּ נָא אֶל שׁוֹשַׁנֵּי הַשָּׂדֶה הַצֹּמְחוֹת׃ לֹא יַעַמְלוּ, וְלֹא יִטְווּ, וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם, כִּי גַם שְׁלֹמֹה בְּכָל הֲדָרוֹ לֹא הָיָה לָבוּשׁ כְּאַחַת מֵהֵנָּה. וְאִם כָּכָה מַלְבִּישׁ הָאֱלֹהִים אֶת חֲצִיר הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר הַיּוֹם צוֹמֵחַ, וּמָחָר יֻשְׁלַךְ לְתוֹךְ הַתַּנּוּר, אַף כִּי אֶתְכֶם קְטַנֵּי אֱמוּנָה. לָכֵן אַל תִּדְאֲגוּ לֵאמֹר: מַה נֹּאכַל, וּמַה נִּשְׁתֶּה, וּמַה נִּלְבָּשׁ? כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה מְבַקְשִׁים הַגּוֹיִם, הֲלֹא יֹדֵעַ אֲבִיכֶם אֲשֶׁר בַּשָׁמַיִם, כִּי צְרִיכִים אַתֶּם לְכָל אֵלֶּה. אַךְ דִּרְשׂוּ בָרִאשׁוֹנָה אֶת מַלְכוּת אֱלֹהִים וְאֶת צִדְקָתוֹ, וְנוֹסַף לָכֶם כָּל אֵלֶּה׃ לָכֵן אַל תִּדְאֲגוּ לְיוֹם מָחָר, כִּי יוֹם מָחָר הוּא יִדְאַג לוֹ, וְדַיָּהּ לַצָּרָה בְּשַׁעְתָּה.
הבשורה על פי מתי
הרעיון של אל הממון הוא רעיון מקורי של ישוע. תרבות הצריכה, ואפילו זו של תקופת בית שני, שלא היו בה עדיין לא בנק ולא בורסה, נחשבה בעיני ישוע כעבודת אלילים, כפולחן לאל הממון. הוא היה בטוח, שאי אפשר לעבוד גם את אל הממון וגם האלוהים בעת ובעונה אחת. מדוע?
לתפיסתו של ישוע, עבודת האלוהים אינה מסתכמת רק בקיום מצוותיו ובפולחן הקרבנות. עבודת האלוהים היא גם, ואולי בעיקר, הודיה לאל על טובו והבעת אמון מלא בשפע, שהוא משפיע על כל ברואיו. העבודה לאל הממון נוגדת את אותו אמון באל, שכן היא מבוססת על הדאגה ממחסור, ומטפחת אותו.
מרגע שהפסיק האדם להתקיים על ציד ולקט בלבד, ופיתח את עבודת האדמה ומרעה הצאן כמרכיבים חשובים בכלכלתו השוטפת, נעשה עניין האגירה לשם הספקה בעתות מצוקה עתידיות למרכיב מכריע בפעולותיו ולמניע רב עוצמה להן. המגבלות של שמירת מזון לתקופות ארוכות, כמו גם הנדידה ממקומות שפסקו מלפרנס למקומות חדשים, היו הסיבות העיקריות לצעד הבא בהתפתחות התרבות האנושית, והוא השימוש בכסף כמייצג זכויות למשאבים. משלב זה הלך האדם והתרחק באורח חייו מכל בעלי החיים על פני האדמה. משלב זה הלכו וצמחו אצל האדם הדאגה מפני העתיד והדחף לצבור בטחונות לקראת עתיד זה. משלב זה החלו להתפתח בתרבות האנושית מעמדות חברתיים ופערים ברמת החיים החומרית של בני אותה חברה. האנרגיה שהשקיעו בני האדם כדי לעלות מעלה בסולם החברתי-מעמדי הזינה וטיפחה את אותה רוח תחרותית ואנוכית, שישוע קורא לה 'עבודה לאל הממון'.
ישוע קורא לתלמידיו לחזור ולתת אמון באלוהים, הזן את הכל. זו קריאה נאיבית, שאינה יכולה להתממש בחברה בה חיו הוא ותלמידיו.
באותה תקופה ממש החלה לצמוח תרבות החכמים הפרושית, שאחד מדגליה היה 'תורה עם דרך ארץ', כש'דרך ארץ' היה כינוי מובהק לעבודה לשם התפרנסות. לעומת לומדי התורה של ימינו, הבוטחים במדינה, שתפרנס אותם, בעוד שהם מייחסים את השפע המוזרם אליהם לחסדו של הבורא, חז"ל ראו בעבודה לשם פרנסה ערך מוסרי. ישוע לא קיבל את ההזדמנות לבחון את הפילוסופיה הכלכלית שלו, ולו היה מקבל אותה, היו הוא ותלמידיו גוועים מרעב.