וּמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה מָרְדְּכַי גּוֹלֶה עִם הַגּוֹלָה, וְהָיָה הוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ, וְהָיָה עִמּוֹ הַמָּן הָרָשָׁע, וְנִרְעַב (הַמָּן) בַּדֶּרֶךְ, וְנִשְׁאַל לְמָרְדְּכַי לִתֵּן לוֹ לֶחֶם, וְאָמַר לוֹ: בַּעֲבוּר הַשֵּׁם הַגָּדוֹל וְהַנִּכְבָּד תֵּן לִי לֶחֶם! וְנָתַן לוֹ לֶחֶם. יוֹם שֵׁנִי בִּקֵּשׁ הַמָּן לֶחֶם בְּכָל הַמַּחֲנֶה, וְלֹא מָצָא, כִּי אִם עִם מָרְדְּכַי. אָמַר לוֹ: תֵּן לִי לֶחֶם, כְּדֵי שֶׁאֶחְיֶה! אָמַר לוֹ מָרְדְּכַי: אֵינִי מְצֻוֶּה, שֶׁאַחֲיֶה אוֹתְךָ, וְאָמִית אֶת עַצְמִי. א"ל הַמָּן לְמָרְדְּכַי, קְנֵה גּוּפִי, אָמַר לוֹ מָרְדְּכַי אֶקְנֶה אֶת יָדֶיךָ בְּכִכַּר לֶחֶם, אָמַר לוֹ הַמָּן: קְנֵה אֶת חֶצְיִי בִּשְׁתֵּי כִּכָּרוֹת! קָנָה חֶצְיוֹ בִּשְׁתֵּי כִּכָּרוֹת. אָמַר לוֹ מָרְדְּכַי: אֶכְתֹּב עַל רַגְלֶיךָ שְׁטָר בִּכְתֹבֶת קַעֲקַע. אָמַר לוֹ: כְּתֹב. כָּתַב עַל רַגְלוֹ, שֶׁהַמָּן בֶּן הַמְּדָתָא עֶבֶד לְמָרְדְּכַי, וּבִשְׁבִיל זֶה הַדָּבָר נִתְקַנֵּא הַמָּן לְמָרְדְּכַי.
אוצר מדרשים (אייזנשטיין)
המדרש הזה, המופיע בספר 'אוצר מדרשים' מראשית המאה העשרים, מקורו, בין השאר, ב'אגדת אסתר', חיבור עתיק מתימן. הנה הגרסה התימנית:
"וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא שָׁמָּה וְטוֹב לֵב. וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת מָרְדֳּכַי וַיִּמָּלֵא הַמָּן חֵמָה". אָמְרוּ: לֹא לְחִנָּם הָיוּ מִתְקוֹטְטִין, אֶלָּא קְטָטָה קְדוּמָה הָיְתָה בֵּינֵיהֶן. כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בּוֹנִין חוֹמוֹת יְרוּשָׁלַיִם בִּימֵי עֶזְרָא, בָּאוּ עֲלֵיהֶם הַשּׂוֹנְאִים, וּמָנְעוּ אוֹתָם מִלִּבְנוֹת, וְאָמְרוּ לָהֶם, שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת הַמֶּלֶךְ אַתֶּם בּוֹנִין, וְהֵם אוֹמְרִים: אֵין אָנוּ בּוֹנִין אֶלָּא בִּרְשׁוּתוֹ. אָמְרוּ לָהֶם הַשּׂוֹנְאִים: בָּרְרוּ מִכֶּם אֶחָד, וְאָנוּ נִבְרֹר לָנוּ אֶחָד, וְיֵלְכוּ וְיוֹדִיעוּ לַמֶּלֶךְ. בָּרְרוּ אוּמוֹת הָעוֹלָם, וְלֹא מָצְאוּ אִישׁ הַמְיֻחָד בְּרִשְׁעוּת כְּהָמָן הָרָשָׁע, וְיִשְׂרָאֵל בָּרְרוּ לָהֶם מָרְדְּכַי. וְעָשׂוּ לָהֶם צֵידָה, וְהָלְכוּ, וְהָיָה מָרְדְּכַי הַצַּדִּיק אוֹכֵל פִּתּוֹ מְעַט מְעַט, כְּמָה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים: הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, לֹא יֹאכַל יוֹתֵר מִשְּׁנֵי רְעָבוֹן. וְהַמָּן הָרָשָׁע אָכַל, וְלֹא הִשְׁגִּיחַ. חָסַר מְזוֹנוֹ, וְעָלָיו הוּא אוֹמֵר: "וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסַר" (מִשְׁלֵי י"ב כ"ה). כֵּיוָן שֶׁלֹּא מָצָא פַּת בַּדֶּרֶךְ לֶאֱכֹל, בָּא לוֹ אֵצֶל מָרְדְּכַי, וְהָיָה מִשְׁתַּטֵּחַ לְפָנָיו לְהַלְווֹתוֹ כִּכָּר אַחַת, וְלֹא הָיָה רוֹצֶה. לְסוֹף אָמַר לוֹ (מָרְדְּכַי לְהָמָן): אִם אֲנִי נוֹתֵן לְךָ כִּכָּר אֶחָד, אַתָּה מוֹכֵר עַצְמְךָ לִי? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: אֵין קְלָף, שֶׁנִּכְתּוֹב בּוֹ שְׁטַר לְקִיחָתְךָ. אָמַר לוֹ: הֲרֵי סַנְדָּל שֶׁלִּי. כְּתֹב בּוֹ! מִיָּד כָּתַב הַמָּן עַל סַנְדָּלוֹ שֶׁל מָרְדְּכַי: אֲנִי, הַמָּן הָאֲגָגִי, עַבְדּוֹ שֶׁל מָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי, שֶׁנִּמְכַּרְתִּי לוֹ בְּכִכַּר לֶחֶם אַחַת. וּכְשֶׁעָלָה לְבַסּוֹף לִגְדֻלָּה, וְהָיָה מָרְדְּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, שֶׁהוּא יוֹצֵא וּבָא בּוֹ, וּכְשֶׁהוּא רוֹאֶה אֶת הַמָּן שֶׁעוֹבֵר, הוּא פּוֹשֵׁט לוֹ אֶת רַגְלוֹ בְּסַנְדָּל, שֶׁשְּׁטָר לְקִיחָתוֹ כָּתוּב בּוֹ, וְהָיָה הַמָּן רוֹאֶה וּמִתְמַלֵּא חֵמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת מָרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל מָרְדֳּכַי חֵמָה". בְּאוֹתָהּ שָׁעָה חִשֵּׁב הָרָשָׁע בְּלִבּוֹ, וְאָמַר: אֲנִי יָכוֹל לְבַעֲטוֹ בִּמְקוֹמוֹ, וְיָמוּת, אֶלָּא הֲרֵינִי צוֹלְבוֹ לְעֵינֵי הַכֹּל.
שתי גרסאות אגדיות, השולחות את מרדכי ואת המן למסע רגלי משותף, שבו קונה מרדכי לעצמו את המן לעבד. בגרסה הראשונה מדובר במסע הנדודים של הגולים מירושלים הכבושה והחרבה לבבל, ובשנייה שני גיבורי הסיפור נשלחים מישראל אל מלך פרס כנציגי היהודים ואויביהם, המתקוטטים על בניית בית המקדש, ומביאים את עניינם בפני המלך. המפתיע בשתי הגרסאות האלה הוא, שהמן מתואר בהן כגוי מארץ ישראל. אבל באגדות כמעט כל אפשרי, כולל הייחוס של המן לזרע עמלק ולמלכם האחרון, אגג.
מרדכי חכם, והוא מכלכל מעשיו בתבונה בדרך הארוכה והקשה, שלא ניתן למצוא לאורכה מזון. הוא אוכל בצמצום, וכך אין הוא נקלע למחסור באוכל. המן פזיז ולא מחושב, והוא מחסל את הצידה שלו עד מהרה, והוא נאלץ להתחנן בפני מרדכי, שיחלוק עמו את הצידה שנותרה באמתחתו. מרדכי מסרב לו בתחילה, בטענה המעניינת, שבזה שהוא ייתן להמן לחם, הוא יסכן את חייו שלו, שכן המזון עלול להיגמר לפני שיגיעו למחוז חפצם. הוא נעתר רק לאחר שהמן פונה אליו בשנייה, ומציע למכור לו את גופו. נוטריונים אינם יושבים על הדרך, כמו גם קלף וכלי כתיבה. על פי גרסה א' מקעקע המן את שטר ההתחייבות על רגלו. בגרסה השנייה הוא חורץ את ההתחייבות על סנדלו של מרדכי.
וכך, משעובר המן בשער העיר, ורואה את מרדכי, נחשף השטר, אם על הסנדל ואם על רגל המן, ואותה התחייבות שנחתמה במדבר, רחוק מעין כל אדם, צצה ועולה, ואין פלא, שחמתו של המן עולה בו.
מגילת אסתר המקראית מספרת סיפור אחר. מרדכי לא הצטרף לצבור הכורעים ומשתחווים לפני המן, וזה מה שמעלה בו את החמה הנוראית. חז"ל ציעים שהיו לאותה שנאה סיבות אישיות קודמות, וכך הם מעלים את שני היריבים על דרך הנדודים המדברית שבין ארץ ישראל לפרס, ובזאת הם מספקים להמן סיבה גדולה יותר לרצונו להשמיד ולאבד את כל היהודים.
האגדה הזאת (נתייחס אליה כאל אחת) אינה אלא נוגעת נגיעה קלה בשאלה אם כשפלוני הולך עם אלמוני במדבר, ולפלוני נגמרו המים או נגמר המזון, האם על אלמוני לסכן את חייו שלו, ולחלוק עם פלוני את מה שנותר בכליו. בדילמה המוסרית הנוראה הזאת דן התלמוד במסכת בבא מציעא:
שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ, וּבְיַד אֶחָד מֵהֶן קִיתוֹן שֶׁל מַיִם, אִם שׁוֹתִים שְׁנֵיהֶם - מֵתִים, וְאִם שׁוֹתֶה אֶחָד מֵהֶן - מַגִּיעַ לְיִשּׁוּב. דָּרַשׁ בֶּן פְּטוּרָא: מוּטָב שֶׁיִּשְׁתּוּ שְׁנֵיהֶם וְיָמוּתוּ, וְאַל יִרְאֶה אֶחָד מֵהֶם בְּמִיתָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ. עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִמֵּד: וָחַי אָחִיךָ עִמָּךְ - חַיֶּיךָ קוֹדְמִים לְחַיֵּי חֲבֵרְךָ.
האם מרדכי הכיר את קביעתו הנחרצת של ר' עקיבא? רק אם יכול היה לצפות את העתיד, כשבע מאות שנים קדימה.