אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: כֹּל הַמְּבַקֵּשׁ מָטוּ מֵחֲבֵרוֹ, אַל יְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ יוֹתֵר מִשָּׁלֹשׁ פְּעָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (בְּרֵאשִׁית נ): "אֲנָא שָׂא נָא... וְעַתָּה שָׂא נָא". (בבלי יומא)
מה נאמר שם בבראשית נ'?
וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף, כִּי מֵת אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ: לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף, וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ. וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר: אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף: אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם, כִּי רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ! וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו.
אחרי מות יעקב חרדים אחי יוסף מן האפשרות, שכעת, כשהאב כבר אינו בחיים, יתנקם בהם יוסף על מה שעשו לו בעבר. ברוב פחדם הם משקרים ליוסף ואומרים לו, כי על ערש דווי ציוה אותם יעקב לבקש את סליחתו. בקשתם המגומגמת חוזרת על המילה 'נא' שלוש פעמים: " אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם, כִּי רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא...".
על פסוק זה מבראשית נ' מבסס ר' יוסי את קביעתו, כי המבקש סליחה ('מטו' - מוכרת לנו מן המילה 'במטותא') מחברו לא יחזור על הבקשה יותר משלוש פעמים.
חטא אחי יוסף נחשב במסורת לאחד החטאים הגדולים בתולדות עמנו, ויש שהציעו (ספר היובלים) שיום הכיפורים נועד לכפר על חטא גדול זה. אם כן, ר' יוסי בוחר בסיפור זה לא רק בגלל שלוש החזרות על 'נא', אלא גם בגלל שזה חטא קלאסי, שמי שאינו מנסה לכפר על חטא שכזה מוסיף חטא על פשע.
הנה דבריו של ספר היובלים על חטא אחי יוסף, ועל הקשר בינו לבין יום הכיפורים:
וַיִּתְאַבֵּל (יעקב) עַל יוֹסֵף שָׁנָה אַחַת, וְלֹא הֵסִיר מֵעָלָיו אֶת הָאֵבֶל, וַיֹּאמֶר: כִּי אֵרֵד אֶל יוֹסֵף אָבֵל שְׁאוֹלָהּ. לָכֵן נוֹעָד בְּקֶרֶב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהִתְאַבֵּל בַּיּוֹם הָעֲשִׂירִי לְחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בַּיּוֹם אֲשֶׁר הִגִּיעַ שֶׁמַע אֵבֶל יוֹסֵף אֶל יַעֲקֹב אָבִיו, לְבִקֵּשׁ בּוֹ כַּפָּרָה בִּשְׂעִיר עִזִּים, בֶּעָשׂוֹר לְחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, אַחַת בְּשָׁנָה עַל חַטָּאתָם, כִּי הָפְכוּ אֶת רַחֲמֵי אֲבִיהֶם לְאֵבֶל עַל יוֹסֵף בְּנוֹ: בַּיּוֹם הַזֶּה נוֹעַד לָהֶם לְהִתְאַבֵּל בּוֹ עַל חַטֹּאתֵיהֶם וְעַל כֹּל פִּשְׁעֵיהֶם וְעַל עֲוֹנֹתָם לְהִטָּהֵר בַּיּוֹם הַזֶּה אַחַת בְּשָׁנָה.
אך מהי הסיבה האמיתית לאמירתו זו של ר' יוסי? בבקשת סליחה יש שני צדדים – הפוגע המתנצל והנפגע המתבקש לסלוח. על חובתו של הפוגע להתנצל אין עוררין; אך מה בדבר חובתו של הנפגע לסלוח? נראה שאם הנפגע חייב לסלוח בסופו של דבר – אין לסליחה שלו ערך. כמו שהפוגע חייב להראות שהוא מצטער על מעשהו, ואף לכפר על חטאו במעשים, כך גם סליחתו של הנפגע מעידה על כך, שיש בו הכוח והרצון להתגבר על הפגיעה ולהתפייס עם הפוגע. מכאן זכותו של הנפגע לא לסלוח. הפוגע אינו זכאי לתבוע סליחה, ועל כן גם אין לו הזכות להטריד את הנפגע, שכן הטרדה זו גם היא פוגעת.
אם כן, מה ערכם של מעשי כפרה מצד הפוגע? בניגוד לקרבנות כפרה, המוגשים לאל, שבו פגענו, מעשי הכפרה אינם חייבים להיות מכוונים כלפי הנפגע בהכרח. אין ספק, שפיצוי הנפגע בדרך שתיטיב עמו, כמו תשלום הנזק שנגרם לו, הם בגדר אפשרות, אך קיימות גם דרכים אחרות לכפר על מעשים שלנו, כמו צדקה, או בלשון זמננו המודרני 'עבודות שירות'. יש נפגעים, שחשוב להם להדגיש, שלא הנזק החומרי שנגרם להם הוא שפגע בהם, אלא עצם התנהגותו חסרת הרגישות של הפוגע, ואלה יבקשו שמעשי הכפרה יופנו לאנשים נזקקים.
ר' יִרְמְיָה פָּגַע בְּר' אַבָּא. הָלַךְ ר' יִרְמְיָה, וְיָשַׁב עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ שֶׁל ר' אַבָּא. שָּׁפְכָה אַמָּתוֹ מֵי שׁוֹפְכִין, וְהִגִּיעוּ הַקִּלּוּחִים עַל רֹאשׁוֹ שֶׁל ר' יִרְמְיָה. אָמַר: עֲשָׂאוּנִי כָּאַשְׁפָּה, וְקָרָא עַל עַצְמוֹ: "מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן". שָׁמַע ר' אַבָּא, יָצָא לִקְרָאתוֹ, וְאָמַר לוֹ: כָּעֵת אֲנִי צָרִיךְ לָצֵאת וּלְפַיֶּסְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר "לֵךְ הִתְרַפֵּס וּרְהַב רֵעֶיךָ" (משלי). (בבלי יומא)
את הסיפור הזה נפרק לכמה קטעים, ונציע אלטרנטיבות להתפתחות העלילה.
על טיב הפגיעה שפגע ר' ירמיהו בר' אבא אין התלמוד מספר לנו. ר' ירמיה בוחר ללכת ולפייס את ר' אבא, או, במילים אחרות, לבקש את סליחתו. הוא יכול להקיש על דלתו של ר' אבא ולבקש להיכנס, אך הוא בוחר בדרך צנועה יותר, פחות מתפרצת, המכבדת את פרטיותו של הנפגע. הוא יושב על פתח הבית וממתין. מאקטיבי הוא הופך לפסיבי, ומאפשר לדברים לקרות בסגנון ובקצב של הבית הזה. וכך, לגמרי במקרה, הופך ר' ירמיהו מפוגע לנפגע, כשאמתו של ר' אבא שופכת מהוורנדה את מי דלי השופכין המסריחים ישר על ראשו של ר' ירמיה. מישהו עם אגו גדול יותר היה עלול לקבל את האירוע כעלבון עמוק. הוא כבר נמצא במצב רגשי מביך של מבקש מחילה, והנה, במקום להעריך את המחווה שלו, קורה מה שקורה. במקרים כאלה, והם אינם נדירים, ורגע של הזדמנות לפיוס חולף ונעלם בגלל אי-הבנה בין אנשים, שאחד מהם עדיין שרוי בתחושות הפגיעה שנפגע מרעהו, בעוד השני, שעשה מאמץ נפשי והנמיך עצמו, זוכה למקלחת קרה... במקרים דומים רבים היה מחווה בקשת הסליחה מסתיים בפיצוץ רגשי, שהיה משמר את הנתק בין האנשים לעוד זמן רב. ר' ירמיה מסוגל להתעלות מעל למכה שספג, והוא עושה זאת בעזרת אחד הכלים האנושיים העומדים לרשותנו תמיד, אך לעתים קרובות אנו שוכחים להשתמש בו – וזה ההומור. למה מתכוון ר' ירמיה השובב באומרו 'עֲשָׂאוּנִי כָּאַשְׁפָּה' , ולאחר מכן 'מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן'? הוא אומר, במילים אחרות: אני 'על הפנים'! איזה יופי! מכאן אפשר רק לעלות, ואני בטוח באלוהים, שיעלה אותי, כמאמר הפסוק מתהלים. אין בדבריו כל כעס, כי למרות ההפתעה הלא נעימה הוא מצוי עדיין במצב המיוחד של ענווה, הכרת חטאו ובקשת הסליחה. סופו של המדרש מעיד על האפקטיביות של תגובה הומוריסטית זו. ר' אבא, היוצא מביתו למשמע המהומה שבחוץ, ורואה את האיש שפגע בו, והוא במצב כל כך מביך, ולמרות זאת אין בליבו של האיש כל כעס על המצב, מקבל את המחווה ומתפייס. ר' ירמיה לא הפעיל כלפיו כל לחץ לסלוח לו, לא שלוש פעמים ואפילו לא פעם אחת.
על זכותו של הנפגע לא לסלוח מספר מדרש נוסף ממסכת יומא:
רַב הָיָה מַקְרִיא אֶת הַפָּרָשָׁה לִפְנֵי רַבִּי. נִכְנָס ר' חַיָּא – חָזַר לָרֹאשׁ. נִכְנָס בַּר קַפָּרָא – חָזַר לָרֹאשׁ. נִכְנָס ר' שִׁמְעוֹן – חָזַר לָרֹאשׁ. נִכְנָס ר' חֲנִינָא בַּר חֲמָא, אָמַר: עַד כַּמָּה אֶפְשָׁר לַחֲזֹר? וְלֹא חָזַר. הִקְפִּיד עָלָיו ר' חֲנִינָא. הָלַךְ אֵלָיו רַב 13 פְּעָמִים בְּעֶרֶב יוה"כ וְלֹא הִתְפַּיֵּס.
סיפור מוזר זה מציג את רב כמי שלא היתה לו ברירה אלא לפגוע בחכם הרביעי שנכנס לבית המדרש, כשבכל הפעמים הקודמות חזר רב אל תחילת הפרשה לכבודם של הנכנסים, ובכך נאלץ לפגוע ברבי (יהודה הנשיא), ולעייפו בקריאת תחילת הפרשה שוב ושוב. העלבון של ר' חנינא היה, ללא ספק, לא מוצדק. יש גם עלבונות כאלה. ובכל זאת ניסה רב לפייסו, והעקשן לא התרצה גם אחרי 13 ניסיונות. זכותו, גם אם אינו צודק...
ועל כן מוצדק להציג כאן גישה שונה מהגישה המתירה לנפגע להתעקש ולא לסלוח. זו גישתו של הרמב"ם במשנה תורה, הלכות תשובה:
על פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו, צריך לרַצותו ולשאול ממנו שימחול לו; אפילו לא הקניט את חברו אלא בדברים, צריך לפייסו ולפגוע בו (לפגוש אותו), עד שימחול לו. לא רצה חברו למחול לו - מביא לו שורה של שלושה בני אדם מרעיו, ופוגעין בו, ומבקשין ממנו. לא נתרצה להן, מביא לו שנייה ושלישית. לא רצה, מניחו והולך לו; וזה שלא מחל, הוא החוטא. ואם היה רבו - הולך ובא אפילו אלף פעמים, עד שימחול לו, לפי שאסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס, אלא יהיה נוח לרצות וקשה לכעוס, ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, מוחל בלב שלם ובנפש חפצה; ואפילו הצר לו הרבה, לא ייקום ולא ייטור.