וְכָךְ הָיָה מַעֲשֶׂה בְּקָנֶה שֶׁל רָבָא, שֶׁאָדָם אֶחָד, שֶׁהָיָה נוֹשֶׁה בַּחֲבֵרוֹ כֶּסֶף, בָּא לִפְנֵי רָבָא לְדִין. אָמַר לוֹ הַמַּלְוֶה לַלּוֹוֶה: לֵךְ, פְּרַע לִי אֶת חוֹבְךָ! אָמַר לוֹ הַלּוֹוֶה: פְּרַעְתִּיךָ כְּבָר! אָמַר לוֹ רָבָא: אִם כֵּן, לֵךְ, הִשָּׁבַע לוֹ, שֶׁפָּרַעְתָּ לוֹ.
הָלַךְ אוֹתוֹ לוֹוֶה, וְהֵבִיא קָנֶה חָלוּל, וְשָׂם אֶת הַכֶּסֶף בְּתוֹכוֹ, וְהָיָה נִסְמָךְ וְהוֹלֵךְ וּבָא עָלָיו, עִם הַמַּקֵּל הַזֶּה, לְבֵית הַדִּין. אָמַר לוֹ לַמַּלְוֶה: אֱחֹז אֶת הַקָּנֶה הַזֶּה בְּיָדְךָ, כְּדֵי שֶׁאוּכַל לְהִשָּׁבַע, וְסֵפֶר תּוֹרָה בְּיָדִי. נָטַל הַמַּלְוֶה אֶת הַמַּקֵּל כִּדְבָרָיו, וְלָקַח הַלּוֹוֶה סֵפֶר תּוֹרָה, וְנִשְׁבַּע שֶׁפָּרַע לוֹ כָּל מַה שֶׁהָיָה לוֹ בְּיָדוֹ.
כְּשֶׁשָּׁמַע (הַמַּלְוֶה אֶת) אוֹתו הַלּוֹוֶהֹ, שֶׁהוּא נִשְׁבָּע לְשֶׁקֶר, רָגַז, וְשָׁבַר אוֹתוֹ קָנֶה, וְנִשְׁפְּכוּ אוֹתָם הַמַּטְבְּעוֹת לָאָרֶץ, וְנִמְצָא שֶׁאֱמֶת נִשְׁבַּע, שֶׁהֲרֵי הֶחֱזִיר לוֹ אֶת כָּל הַכֶּסֶף, שֶׁהָיָה בַּקָּנֶה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁנִּשְׁבַּע. אֲבָל הָיְתָה בְּכָךְ הַעֲרָמָה, שֶׁהֲרֵי הִתְכַּוֵּן שֶׁהַמַּלְוֶה יַחֲזִיר לוֹ אֶת הַקָּנֶה וְהַכֶּסֶף שֶׁבּוֹ לְאַחַר הַשְּׁבוּעָה. וּכְדֵי לְהִמָּנַע מֵהַעֲרָמָה כְּגוֹן זוֹ מַזְהִירִים אֶת הַנִּשְׁבָּע, שֶׁהוּא נִשְׁבָּע עַל דַּעַת בֵּית דִּין.
בבלי נדרים
שבועת הבאי היא שבועה שיש בה אמת, אך היא מסתירה מאחוריה מעשה רמאות. הנשבע בסיפור שלנו לא נשבע לשקר, אך הערים על השומע ופגע בו בדרך מתוחכמת.
הוויכוח בין לווה למלווה בשאלה אם ההלוואה הוחזרה או לא, היה, כנראה, שגור למדי. אם בין שני אנשים מתקיימות לאורך זמן מספר עסקאות של הלוואת כסף ותשלומי הלוואה, בהחלט יתכן, שמישהו טועה, או, במקרה הגרוע יותר, שמישהו משקר.
רבא, שלפניו מובא העניין לדין, מנסה לפתור את הבעיה על ידי השבעת הלווה. אם שיקר למלווה, יתקשה לחזור על דבריו תוך כדי שבועה. הלווה מסכים להישבע, והוא מכין את הטריק, שיאפשר לו להישבע על דבר אמת, למרות שלאמיתו של דבר הוא לא החזיר את ההלוואה. הוא מגיע לבית הדין נשען על מקל, העשוי מקנה חלול. בתוך הקנה הוא מצניע את סכום ההלוואה. בתואנה, שברצונו להישבע כשידיו מחזיקות בתורה, הוא מוסר את המקל למלווה, ובזאת הוא מעביר לידיו גם את הכסף. כך יוכל להישבע שהחזיר את ההלוואה. לאחר השבועה הוא מצפה לקבל את המקל מידי המלווה, וכך ישוב הכסף לידיו, בלי שהמלווה ידע על כך.
המלווה מתפוצץ מכעס, שכן הוא משוכנע, שמעולם לא קיבל את כספו בחזרה. אחרי שבועה כזאת רצינית, הסיכוי שלו לזכות בדין הוא נמוך מאד. בכעסו הוא שובר את המקל, ולפתע מתגלה הכסף. ברגע זה נחשפת המזימה של הלווה, וגם המלווה וגם רבא מבינים מי הצודק כאן.
ומהי השבעה 'על דעת בית דין'? זה נוסח השבעה חמור במיוחד, שנקבע בעקבות המקרה שלפנינו. אומרים לנשבע: דע לך, שאינך נשבע רק על דעתך, כי אם על דעת בית דין. מכאן, שבית הדין עלול לפסוק לא רק שאינך צודק בדין, אלא גם שראוי אתה לעונש על שבועתך, שהיא שבועת הבאי. ועל שבועת הבאי, הקרויה גם 'שבועת שוא', נאמר במשנה כי חייבין על זדונה מכות.