מְצָאוֹ ר' יוֹחָנָן לַיַּנּוּקָא שֶׁל רֵישׁ לָקִישׁ, אָמַר לוֹ: אֱמֹר לִי אֶת פְּסוּקְךָ, שֶׁלָּמַדְתָּ הַיּוֹם בְּבֵית הַסֵּפֶר! אָמַר לוֹ הַיֶּלֶד: "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר". וּמָה פֵּרוּשׁ "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר"? אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן: פֵּרוּשׁוֹ עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר. אָמַר לוֹ הַיֶּלֶד: מִנַּיִן לְךָ שֶׁכָּךְ הוּא? אָמַר לוֹ ר' יוֹחָנָן: לֵךְ וְנַסֵּה.
אָמַר לוֹ: וְהַאִם מֻתָּר לְנַסּוֹת אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? וַהֲרֵי נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה: "לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם" (דְּבָרִים ו, טז)! אָמַר לוֹ: כָּךְ אָמַר ר' הוֹשַׁעְיָא: חוּץ מִזּוֹ שֶׁבָּהּ מֻתָּר לְנַסּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר, וַיְהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי, וּבְחָנוּנִי נָא בְּזֹאת - אָמַר ה' צְבָאוֹת - אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֶת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם, וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי" (מַלְאָכִי ג, י).
וְאַגַּב כָּךְ שׁוֹאֲלִים: מָה פֵּרוּשׁ "עַד בְּלִי דַּי"? אָמַר רָמִי בַּר חָמָא, אָמַר רַב: עַד שֶׁיִּבְלוּ (יִתְעַיְּפוּ, כְּאִלּוּ יֵעָשׂוּ בְּלֵאוּת, שֶׁכָּךְ דָּרַשׁ "בְּלִי") שִׂפְתוֹתֵיכֶם מִלּוֹמַר "דַּי". אָמַר לוֹ הַתִּינוֹק לְר' יוֹחָנָן: אִם הָיִיתִי מַגִּיעַ לְשָׁם, לְפָסוּק זֶה, לֹא הָיִיתִי צָרִיךְ אוֹתְךָ וְאֶת הוֹשַׁעְיָא רַבְּךָ, שֶׁהֲרֵי הַדָּבָר מְפֹרָשׁ שָׁם, וְאֵין צֹרֶךְ בִּדְבָרָיו.
וְשׁוּב מְצָאוֹ ר' יוֹחָנָן לַיַּנּוּקָא שֶׁל רֵישׁ לָקִישׁ, שֶׁהוּא יוֹשֵׁב וְאוֹמֵר פָּסוּק זֶה בְּתוֹךְ לִמּוּדוֹ: "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ, וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ" (מִשְׁלֵי יט, ג), שֶׁכְּשֶׁאָדָם חוֹטֵא, בָּאִים עָלָיו כָּל מִינֵי פְּגָעִים ("תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ"), וְכוֹעֵס וְתָמֵהַּ, מִפְּנֵי מָה אֵרַע לוֹ כָּזֹאת ("וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ").
יָשַׁב ר' יוֹחָנָן, וְהָיָה תָּמֵהַּ וּמְעַיֵּן בַּדָּבָר. אָמַר: הַאִם יֵשׁ דִּבֵּר הַכָּתוּב בַּכְּתוּבִים וְאֵינוֹ רָמוּז כְּלָל בַּתּוֹרָה? שֶׁהֲרֵי דָּבָר זֶה אֵין לוֹ רֶמֶז בַּתּוֹרָה! אָמַר לוֹ הַתִּינוֹק: הַאִם דָּבָר זֶה אֵינֶנּוּ רָמוּז? וַהֲרֵי נֶאֱמַר: "וַיֵצֵא לִבָּם, וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו, לֵאמֹר: מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ" (בְּרֵאשִׁית מב, כח), וַהֲרֵי זוֹ דֻּגְמָה לְאוֹתוֹ עִנְיָן; שֶׁאָדָם שֶׁחָטָא, כַּאֲשֶׁר אֵרְעָה לוֹ קַלְקָלָה, תָּמֵהַּ מִפְּנֵי מָה עָשָׂה לוֹ דָּבָר זֶה.
הִתְפַּעֵל רַבִּי יוֹחָנָן מֵחָכְמָתוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד. נָשָׂא עֵינָיו, וְהִסְתַּכֵּל בּוֹ. בָּאָה אִמּוֹ, וְהוֹצִיאָהּ אוֹתוֹ מִשָּׁם. אָמְרָה לוֹ, לַיֶּלֶד: בּוֹא, לֵךְ מִלְּפָנָיו, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה לְךָ כְּפִי שֶׁעָשָׂה לְאָבִיךָ. שֶׁמְּסֻפָּר שֶׁכָּעַס רַבִּי יוֹחָנָן עַל גִּיסוֹ רֵישׁ לָקִישׁ וְנָתַן עֵינָיו בּוֹ, וְגָרַם לוֹ עַל יְדֵי כָּךְ שֶׁיָּמוּת, וּפָחֲדָה אִמּוֹ, שֶׁמָּא יֶאֱרַע אַף לַבֵּן כְּעֵין זֶה.
בבלי תענית
ר' יוחנן וריש לקיש – ספור אהבה גדול, המסתיים בטרגדיה גדולה לא פחות, והרבה מזה בשל גאוותו של ר' יוחנן. ויכוח בבית-המדרש בין השניים הסתיים בעלבון שעלב ר' יוחנן בחברו ללימודים, שהיה גם גיסו. אחותו של ר' יוחנן, שהיתה רעייתו של ריש לקיש, ניסתה לפייס בין השניים מתוך חרדה אמיתית לגורל משפחתה, וכשלה. בסוף המר נפטר ריש לקיש, וזמן מה אחריו מת גם ר' יוחנן.
אחרי מות ריש לקיש, כך מספרת האגדה שלפנינו, פוגש ר' יוחנן בינוקא של גיסו, הלא הוא בנו הקטן, המָזִ'ינִיק שלו, כשהוא לומד תורה. האגדה אינה מספרת לנו אם הכיר ר' יוחנן את האחיין הקטן שלו, או לא. בין השניים מתפתח ויכוח, והקטן מראה לדוד שלו, שהוא אינו קוטל קנים. ר' יוחנן מציג את פירושו על נוסח הדרש לצרוף המילים "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר". הוא משחק בצליל הדומה של 'עַשֵּׂר' ו'תִּתְעַשֵּׁר', ואומר לילד: 'עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר'. האחיין לא מתבלבל, ושואל את הדוד מנין לו שכך הוא. תשובתו של ר' יוחנן אינה מחוכמת ביותר: לֵךְ נַסֵּה! הקטן עונה לו בחריפות, שאין לנסות את הקב"ה. כך כתוב בתורה! עונה לו ר' יוחנן בפירושו של ר' הושעיה לפסוק במלאכי, שבדבר זה, בעניין המעשר, מותר לנסות את ה'. הצוציק לא מהסס לענות בחוצפה: 'אִם הָיִיתִי מַגִּיעַ לְשָׁם, לְפָסוּק זֶה, לֹא הָיִיתִי צָרִיךְ אוֹתְךָ וְאֶת הוֹשַׁעְיָא רַבְּךָ, שֶׁהֲרֵי הַדָּבָר מְפֹרָשׁ שָׁם, וְאֵין צֹרֶךְ בִּדְבָרָיו'. אפשר להבין שהעסק הולך להסתבך...
פעם אחרת פוגש ר' יוחנן את האחיין שלו, ובין השניים מתפתח ויכוח חדש על פסוק מאיוב. הפירוש לפסוק, שמציג הקטן, אומר כי כאשר קורה לאדם משהו רע, הוא נוטה להאשים את האלוהים. ר' יוחנן אינו מוכן לקבל את הפירוש הזה, באומרו שרעיון זה אינו מופיע בתורה, והלא כל רעיון מהכתובים חייב להתבסס על פסוק מהתורה (מי אמר?). מסתבר שהאחיין בקי היטב בתורה, והוא מצביע מיד על הפסוק, המספר על אֶחָיו של יוסף, המאשימים את האל בהסתבכות שלהם במצרים.
ר' יוחנן דווקא מתפעל מהקטנצ'יק, אבל אז הוא נושא עיניו ורואה את אמו של הנער נכנסת לבית המדרש. זו אחותו, שיש לה הרבה בבטן על ר' יוחנן. היא מחזיקה בדעה, שאחיה אשם במות בעלה ריש לקיש, והיא ממהרת להוציא את הילד מהפגע-רע הזה, שהוא גם דודו. לא נגמר טוב הסיפור הזה...