"וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל" וְגוֹ' (שמות יז). וְכִי יָדָיו שֶׁל מֹשֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה אוֹ שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: בִּזְמַן שֶׁמִּסְתַּכְּלִין יִשְׁרָאֵל כְּלַפֵּי מַעְלָה, וּמְשַׁעְבְּדִין לִבָּן לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְגַּבְּרִין; וְאִם לָאו, הָיוּ נוֹפְלִין. כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף" וְגוֹ' (במדבר כא). וְכִי נָחָשׁ מֵמִית אוֹ מְחַיֶּה? אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִשְׁרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה, וּמְשַׁעְבְּדִין לִבָּן לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִין וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִין.
משנה ראש השנה
חז"ל מרבים להסתייג מהעיסוק במאגיה, למרות שהאמונה בלחשים, בניסים, בכוחן של ברכות וקללות, בקיומם של שדים ומלאכים נפוצה מאד במשנה ובתלמוד.
מה רוצה המדרש שלפנינו לומר לנו?
בסיפור המקראי על מלחמת בני ישראל בעמלק יושב משה, נתמך על ידי אהרן וחור, וצופה ביהושע, המנהיג את בני ישראל למלחמה. וכך כתוב בשמות י"ז:
וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ, וְגָבַר יִשְׂרָאֵל; וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ, וְגָבַר עֲמָלֵק. וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים, וַיִּקְחוּ אֶבֶן, וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו, וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ; וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו, מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד, וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה, עַד-בֹּא הַשָּׁמֶשׁ. וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב.
התורה אינה מסבירה את הנס הזה, אלא רק מפרטת: כאשר הרים משה את ידיו, גבר ישראל, וכאשר נתעייף והורידן, גבר עמלק. גם כאשר נחלש משה, ואהרן וחור הרימו את ידיו ותמכו בהן, הטריק הצליח. מכאן הקשר המובהק בין הרמת הידיים להצלחת בני ישראל בקרב עם עמלק. האין בזה מאגיה?
לא – אומרים חז"ל – בני ישראל ראו את ידי משה מונפות מעלה, והדבר חיזק את אמונתם במשה ובאלוהים, וכך יכולים היו להילחם בגבורה ולנצח. אין בזה שום מאגיה. האמנם?
כאשר אומרים חז"ל, שתגובתם של בני ישראל על ראיית ידיו המורמות של משה היתה שעבוד ליבם לאביהם שבשמים, ניתן להבין (אם כי אין הכרח בדבר), כי שעבוד לבם של ישראל לקב"ה הביא את האל לסייע להם לנצח. פירוש זה תואם יותר את המסרים של התנ"ך בדבר שליטתו של אלוהים בכל המתרחש על פני אדמה. אם כן, הגיוני להניח, כי גם חז"ל היו בוחרים תיאור זה (משה מרים ידיו - בני ישראל רואים – בני ישראל משעבדים לבם לאל – האל מכתיב את גורל הקרב לטובת ישראל).
אם מאמין מישהו, שיש אלוהים, ושהוא מנהל כל אירוע המתרחש על פני האדמה, זה עוד מילא; אבל אם אותו מישהו מאמין גם, שעוצמת הדבקות שלי באל משפיעה על האל לעשות משהו לטובתי בתמורה, הרי שזה קרוב מאד למאגיה.
חלקו השני של המדרש עוסק בסיפור נחש הנחושת. זה היה, ככל הנראה, חפץ מקודש, שבני ישראל האמינו ביכולתו המרפאת. וכך כתוב בבמדבר כ"א:
וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם-סוּף לִסְבֹב אֶת-אֶרֶץ אֱדוֹם. וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ. וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה: לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר, כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל?! וַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּעָם אֶת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים, וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם, וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל. וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה, וַיֹּאמְרוּ: חָטָאנוּ, כִּי דִבַּרְנוּ בַיהוָה וָבָךְ. הִתְפַּלֵּל אֶל יְהוָה, וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ! וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף, וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ, וְרָאָה אֹתוֹ, וָחָי. וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת, וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס, וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ, וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי.
הריפוי של נגע כלשהו באמצעות דבר הדומה לו, גם הוא מעין אמונה מאגית. כך מציע אלוהים למשה לעשות נחש מנחושת, שהמבט בו ירפא את מוכשי הנחשים. אגב, השימוש בארס נחשים היה מוכר עוד מימי קדם למטרות ריפוי שונות, ואם היה מוכר ונהוג, ההיגיון אומר, שהיו לשימוש זה הצלחות רבות, ומהצלחות עדיף לא להתעלם.
חז"ל מתעלמים מהאפקט המוכר של ארס נחשים הן במקרים בהם הוא מזיק, והן במקרים בהם הוא מיטיב. אותם מעסיק השימוש המאגי בנחש הנחושת, שלו אין כל ארס. על פי הכתוב בתורה, מי שהכישו נחש היה מביט על נחש הנחושת ומתרפא. אין כל מאגיה בזה – אומרים חז"ל – ממש כמו בסיפור ידי משה והמלחמה בעמלק, גם בסיפור נחש הנחושת הראיה של אותו חפץ מקודש גרמה להם, לבני ישראל, לשעבד נפשם לקב"ה, וההמשך ידוע... אם כן, גם כאן האמונה באל מביאה אותו, את האל, לרפא את האדם המאמין. בעיני זו ראייה מאגית, ראייה המלווה כל אמונה ביכולתו של הקשר בין האדם לבין האל להשפיע על אותו אל לעשות משהו עבור האדם.