וַיָּקָם דָּוִד, וַיִּבְרַח בַּיּוֹם הַהוּא מִפְּנֵי שָׁאוּל. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ" (קֹהֶלֶת ג). כָּל מָה שֶׁעָשָׂה הקב"ה בְּעוֹלָמוֹ יָפֶה. אָמַר לִפְנֵי הקב"ה: רבש"ע, כָּל מָה שֶׁעָשִׂיתָ בְּעוֹלָמְךָ - יָפֶה, וְחָכְמָה יָפָה מִן הַכֹּל, חוּץ מִן הַשְּׁטוּת. מַה הֲנָאָה בַּשּׁוֹטֶה הַזֶּה? אָדָם מְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק, וְקוֹרֵעַ בְּגָדָיו, וְהַתִּינוֹקוֹת מְשַׂחֲקִין בּוֹ, וְרָצִין אַחֲרָיו, וְהָעָם מְשַׂחֲקִין עָלָיו. זֶה נָאֶה לְפָנֶיךָ? אָמַר לוֹ הקב"ה לְדָוִד: דָּוִד, עַל שְׁטוּת אַתָּה קוֹרֵא תִּגָּר? חַיֶּיךָ שֶׁתִּצְטָרֵךְ לוֹ. וְכֵן שְׁלֹמֹה אוֹמֵר: "בָּז לְדָבָר יֵחָבֶל לוֹ" (מִשְׁלֵי יג). מְמֻשְׁכָּן עָלָיו, כְּמִי שֶׁאוֹמֵר: "אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ" (שְׁמוֹת כב). אָמַר לוֹ הקב"ה: תִּצְטַעֵר, וְתִתְפַּלֵּל עָלֶיהָ, עַד שֶׁאֶתֵּן לְךָ מִמֶּנָּה. לֹא עָשָׂה דָּוִד, אֶלָּא הָלַךְ אֵצֶל פְּלִשְׁתִּים. "וַיָּקָם דָּוִד, וַיִּבְרַח בַּיּוֹם הַהוּא מִפְּנֵי שָׁאוּל, וְיָבֹא אֶל אָכִישׁ" (שְׁמוּאֵל א כא). אָמַר לוֹ הקב"ה: דָּוִד, אֵצֶל אָכִישׁ אַתָּה הוֹלֵךְ?! אֶתְמוֹל הָרַגְתָּ אֶת גָּלְיָת, וְהָלַכְתָּ בַּיּוֹם אֵצֶל אֶחָיו, וְחַרְבּוֹ בְּיָדְךָ, וְאֶחָיו שׁוֹמְרֵי רֹאשׁוֹ שֶׁל אָכִישׁ. הֲרֵי עֲדַיִן לֹא נִסְתַּפְּגָה דָּמוֹ שֶׁל גָּלְיָת! כֵּיוָן שֶׁבָּא אֵלָיו, בָּאוּ אֵצֶל אָכִישׁ, וְאָמְרוּ לוֹ: נַהֲרֹג לְמִי שֶׁהָרַג אֶת אָחִינוּ. אָמַר לָהֶם אָכִישׁ: לֹא מִלְחָמָה הָיְתָה, וְאִלּוּ הָרַג אֲחִיכֶם אוֹתוֹ, לֹא בַּמִּלְחָמָה הָיָה הוֹרְגוֹ, וְעַכְשָׁו שֶׁהָרַג זֶה, כָּךְ הִתְנָה לוֹ אֲחִיכֶם: "אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי" (שְׁמוּאֵל א יז). אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, עֲמֹד מִכִּסְאֲךָ, שֶׁהַמַּלְכוּת לְדָוִד, וְכֵן הָיוּ אוֹמְרִים: הֲלֹא זֶה דָוִד מֶלֶךְ הָאָרֶץ, וַאֲנַחְנוּ עֲבָדִים לוֹ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְיָרֵא דָּוִד. הִתְחִיל אוֹמֵר: "יוֹם אִירָא אֲנִי אֵלֶיךָ אֶבְטָח" (תְּהִלִּים נו). הִתְחִיל דָּוִד לְהִתְפַּלֵּל, וְאוֹמֵר: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, עֲנֵנִי בְּזוֹ הַשָּׁעָה! אָמַר לוֹ הקב"ה: דָּוִד, מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ? אָמַר לוֹ: תֵּן לִי מְעַט מֵאוֹתוֹ דָּבָר! אָמַר לוֹ: וְלֹא אָמַרְתִּי לְךָ "בָּז לְדָבָר יֵחָבֶל לוֹ"? וְהַשְּׁטוּת אַתָּה מְבַקֵּשׁ. עָשָׂה עַצְמוֹ כַּשּׁוֹטֶה הַזֶּה, כּוֹתֵב עַל הַדְּלָתוֹת: אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת מְחֻיָּב לִי מֵאָה רִבּוֹא וְאִשְׁתּוֹ חֲמִשִּׁים. בִּתּוֹ שֶׁל אָכִישׁ הָיְתָה שׁוֹטָה, וְהָיְתָה צוֹעֶקֶת וּמִשְׁתַּטָּה בִּפְנִים, וְדָוִד צוֹעֵק וּמִשְּׁתַּטֶּה מִבַּחוּץ. אָמַר לָהֶם אָכִישׁ: יוֹדְעִים אַתֶּם שֶׁחָסֵר שׁוֹטִים אֲנִי, שֶׁנֶּאֱמַר "חֲסַר מְשֻׁגָּעִים אֲנִי?" (שְׁמוּאֵל א כא). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שָׂמַח דָּוִד שִׂמְחָה גְּדוֹלָה, כְּשֶׁיָּצָא לוֹ הַשְּׁטוּת מִתּוֹךְ הַשִּׂמְחָה, כַּכָּתוּב: "אֲבָרֲכָה אֶת ה' בְּכָל עֵת" (תְּהִלִּים לד).
ילקוט שמעוני
נתחיל בסיפור המקראי מתוך שמואל א כא:
יא וַיָּקָם דָּוִד, וַיִּבְרַח בַּיּוֹם הַהוּא מִפְּנֵי שָׁאוּל; וַיָּבֹא אֶל אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת. יב וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי אָכִישׁ אֵלָיו: הֲלוֹא זֶה דָוִד, מֶלֶךְ הָאָרֶץ, הֲלוֹא לָזֶה יַעֲנוּ בַמְּחֹלוֹת לֵאמֹר: הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו, וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו. יג וַיָּשֶׂם דָּוִד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּלְבָבוֹ; וַיִּרָא מְאֹד מִפְּנֵי אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת. יד וַיְשַׁנּוֹ אֶת טַעְמוֹ בְּעֵינֵיהֶם, וַיִּתְהֹלֵל בְּיָדָם; וַיְתָו עַל דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר, וַיּוֹרֶד רִירוֹ אֶל זְקָנוֹ. טו וַיֹּאמֶר אָכִישׁ, אֶל עֲבָדָיו: הִנֵּה תִרְאוּ אִישׁ מִשְׁתַּגֵּעַ. לָמָּה תָּבִיאוּ אֹתוֹ אֵלָי. טז חֲסַר מְשֻׁגָּעִים אָנִי, כִּי הֲבֵאתֶם אֶת זֶה לְהִשְׁתַּגֵּעַ עָלָי? הֲזֶה יָבוֹא אֶל בֵּיתִי?
הסיפור המקראי קצר, ובהחלט מזמין תוספות יצירתיות, העונות על מגוון שאלות כמו: האם קיוה דוד, שבהתנהגותו כמשוגע הוא יוכל למנוע את פגיעת הפלשתים בו? מאין צץ הרעיון המוזר הזה של התחזות למשוגע? האם היה לעבדי המלך אינטרס מיוחד לפגוע במלך? מהיכן צצה תגובתו המוזרה של אכיש 'החסר משוגעים אני?'. כיצד התנהג דוד?
ישנה גם שאלה מעניינת, שהמדרש אינו עונה עליה, ואולי כדאי להזכירה, לפני שננוע קדימה: מדוע, למרות העוינות בין הפלשתים לעברים, קיבל דוד מפלט מדיני אצל אכיש? ההסבר האפשרי לכך הוא היותו של דוד איום על מלכותו של שאול, ובזאת היתה זהות אינטרסים בינו לבין אכיש. דוד, לפני בריחתו לגת, לקח חלק במלחמות נגד הפלשתים, והוכיח את כוחו. בריחתו מממלכת שאול אל גת היה בה הסיכוי של העברת כוחותיו הצבאיים של דוד אל הצד הפלשתי.
נשוב אל התוספות הנחמדות של המדרש. עיקרו של המדרש מזכיר שני מדרשים אחרים, שבהם מביע דוד תמיהה על קיומם של יצורים חסרי תועלת כצרעה וכעכביש. באותם שני מדרשים מוכיח ה' לדוד, שאפילו הצרעה והעכביש נחוצים בעולמנו. הצרעה מצילה את דוד בעוקצה את רגלו של אבנר, החוסמת את היציאה מהמערה, בה נחבא דוד. אבנר מזיז את הרגל העקוצה, ודוד מצליח לברוח. העכביש אורג את קוריו על פתח מערה, בה מסתתר דוד, ומראה הקורים על פתח המערה מטעה את אנשי שאול, הסבורים שבני אדם לא נכנסו זה עידן ועידנים אל תוך המערה, וכך ניצל דוד.
על פי אותו דגם ספרותי מספר לנו המדרש, כי דוד תהה על תועלתה של השטות, כהתנהגות אנושית. אלוהים אומר לו: יום יבוא, ואתה תתחנן לפני, שאתן לך מעט מן השטות הזאת. דוד בורח אל ארצו של אכיש הפלשתי, ומגלה, כי עבדיו של אכיש הם אֶחָיו של גלית שהרג. הוא מופיע בגת אחרי שאסף את חרבו של גלית מהמקדש בנוב. וכך מוצא דוד עצמו במצב מסוכן ביותר. למזלו יש משילות בארץ גת. עבדי אכיש באים אל המלך בבקשה, שיתיר להם להרוג את דוד. לא את הריגת גלית הם מזכירים למלך, כי אם את הריגתם של אלפי פלשתים בקרבות אחרים, ואת הפופולריות של דוד בקרב העם העברי.
ובדומה לסיפורי אבימלך מלך פלשת בימי אברהם ויצחק, גם אכיש הגתי הוא אדם רציונלי. הוא מזכיר לאֶחָיו של גלית, כי דוד הרגו בקרב ביניים, עליו הוסכם מראש, קרב אותו הציע גלית בכבודו ובעצמו. עבדי המלך מתעקשים, ואומרים לו, לאכיש, כי אם כך, תוצאת הקרב בין דוד לגלית עושה את דוד למלך על כל הפלשתים. זו, כמובן, אמירה לא מבוססת.
וכעת, לעניין התנהגותו המשוגעת של דוד. בתנ"ך כתוב: "וַיְשַׁנּוֹ אֶת טַעְמוֹ בְּעֵינֵיהֶם, וַיִּתְהֹלֵל בְּיָדָם; וַיְתָו עַל דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר, וַיּוֹרֶד רִירוֹ אֶל זְקָנוֹ". חז"ל מסבירים מה התווה דוד על דלתות השער. הוא כתב עליהם, כי אכיש ורעייתו חייבים לו הרבה מאד כסף. זו דרכו של הפליט להשיג את תשומת לבו של השליט, ולא לסיים את חייו בידי עבדיו.
ותגובת אכיש – 'החסר משוגעים אני?' גם היא מבקשת הסבר. חז"ל ממשיכים לבנות את דמות אשתו של אכיש, בְּסַפְּרָם, שהיא עצמה משוגעת. אם כן, יש לו, לאכיש, משוגעים בביתו. רעייתו המשוגעת (מזכיר לי מישהי) צועקת מבפנים, ודוד צועק מבחוץ, ואכיש, כך ניתן ללמוד מהמשך הסיפור המקראי, מחליט לא לפגוע בדוד.
והיכן השאיר דוד עדויות לסיפור המרתק הזה? בכמה מזמורי תהלים, המיוחסים לו על פי המסורת. "יוֹם אִירָא אֲנִי אֵלֶיךָ אֶבְטָח" (תְּהִלִּים נו) מתאים לשעת המצוקה של דוד, המוחזק בידי עבדי אכיש, ואילו "אֲבָרֲכָה אֶת ה' בְּכָל עֵת" (תְּהִלִּים לד) מתאים להפי-אנד של המעשיה.