אָמַר רַב יְהוּדָה: אִשָּׁה לֹא תָּלוּשׁ אֶלָּא בְּמַיִם שֶׁלָּנוּ.
לְמָחָר אַיְּתוּ כֻּלֵּי עָלְמָא חַצְבַיְהוּ וְאָתוּ לְגַבֶּיהָ (לְמָחֳרָת הֵבִיאוּ הַכֹּל אֶת כַּדֵּיהֶם), וְאָמְרוּ לֵיהּ (וְאָמְרוּ לוֹ): הַב לָן מַיָּא (תֵּן לָנוּ מַיִם!). אָמַר לְהוּ (אָמַר לָהֶם): אֲנָא בְּמַיָּא דְּבֵיתוֹ אַמְרִי (אֲנִי עַל מַיִם אֲשֶׁר לָנוּ בַּלַּיְלָה בַּבַּיִת אָמַרְתִּי)
בַּבְלִי פְּסָחִים
הימים ימי כמעט ערב פסח, והיהודים מתלבטים בענייני לישת הבצק למצות. רב יהודה מודיע: 'אִשָּׁה לֹא תָּלוּשׁ אֶלָּא בְּמַיִם שֶׁלָּנוּ'. שומעים היהודים מה ששומעים, ואינם מבינים את מה שהתכוון הרב. באוזניהם נשמע הרב כמדבר בלשון רבים על המים שלו – 'מים שלנו'. גם לו היו מקבלים את ההלכה הזאת בכתב מנוקד, היו מוּעָדים לאותה מעידה, שכן אפילו את המילה המנוקדת 'שֶׁלָּנוּ' ניתן להבין בשתי דרכים.
למחרת באים החבר'ה עם הכדים שלהם, ומבקשים מהרב – תן לנו מים! סבורים היו שהבצק למצות יהיה כשר רק אם יוכן עם המים מבית הרב, בהנחה מוטעית שלמים אלה יש קדושה מיוחדת.
מתקן אותם רב יהודה: אמרתי 'שֶׁלָּנוּ', והתכוונתי ל'אֲשֶׁר לָנוּ', כלומר שָׁהוּ בלילה בבית, ולאו דווקא הבית שלי.
מסביר שטיינזלץ: אשה לא תלוש את המצות אלא במים, שהיו בבית במשך הלילה, והתקררו בבית, כי אם יקחו מים פושרים כפי שהם נשאבים, יזרזו אלה את חימוצה של העיסה.
זוכרים את שנינותה של ברוריה, אשת ר' מאיר, אשר פגשה בדרך את ר' יוסי הגלילי, והוא שאל אותה: 'באיזו דרך יש ללכת כדי להגיע ללוד?', והיא נזפה בו, ואמרה שבחוכמה היה עושה לו היה מקצר ושואל: 'באיזו ללוד?'. ובכן, הקיצור שנקט רב יהודה היה קיצור מוגזם, ומי ששמע אותו מדבר על 'מים שלנו', לא הבין למה הכוונה.
מסתבר שלפעמים עדיף לפרט יותר, ולפעמים טוב לקצר, כמו שאומר אחי יונתן בבדיחות הדעת: כל המוסיף גורע, וכל המרבה הרי זה משובח...