אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: מַאי דִּכְתִיב: (ישעיה סא) "כִּי אֲנִי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט, שֹׂנֵא גָּזֵל בְּעוֹלָה". מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר־וָדָם, שֶׁהָיָה עוֹבֵר עַל בֵּית הַמֶּכֶס. אָמַר לַעֲבָדָיו: תְּנוּ מֶכֶס לַמּוֹכְסִים! אָמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו: אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, כָּל הַמֶּכֶס שֶׁלְּךָ הוּא. אָמַר לָהֶם: מִמֶּנִּי יִלְמְדוּ עוֹבְרֵי דְּרָכִים, שֶׁלֹּא יַבְרִיחוּ עַצְמָם מִן הַמֶּכֶס. וְאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ אָמַר: "כִּי אֲנִי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט" וְגוֹ'. מִמֶּנִי יִלְמְדוּ בָּנַי וְיַבְרִיחוּ עַצְמָן מִן הַגָּזֵל.
בבלי סוכה
בימי קדם היה אוצר המלך זהה עם אוצר הממלכה. כל מה שהיה באוצר המלך היה שייך למלך. בימינו אנו מנסים להבחין בין רכושו הפרטי של המנהיג (ראש הממשלה, הנשיא...) לבין אוצר המדינה, ואין המנהיג רשאי לתחוב ידיו אל תוך אוצר המדינה ולקחת לרשותו כל מה שהוא חפץ בו.
נשוב לימי קדם. חז"ל ניסו להבין את משמעותו העמוקה של הפסוק מישעיהו "כִּי אֲנִי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט, שֹׂנֵא גָּזֵל בְּעוֹלָה". לכאורה, המשפט נועד להסדיר יחסים שבין איש לרעהו, כשרבים מהדינים עוסקים בזכות האישית לרכוש. אנו נוטים לקרוא את הפסוק מישעיהו ולהבינו בדרך הבאה: אלוהים אוהב משפט, כלומר אלוהים סבור שחיים במסגרת המשפט הם עדיפים לבני האדם, והוא אוהב כשזה מתרחש מעשית. אבל חז"ל רוצים להפיק מהפסוק מובן נוסף, והם מקשים: אלוהים אינו זקוק למשפט עבור עצמו, כי אין לו מאבקי רכוש עם אחרים, משום שכל על פני אדמה שייך לו מלכתחילה, והרכוש שאנו צוברים בימי חיינו ניתן לנו רק זמנית. אם כן, מדוע אלוהים אוהב משפט?
כאן בא המשל היפה לעזרנו: המלך עובר עם פמלייתו בתחנת מכס. תחנות המכס במדינה גובות מכס מעוברי הדרכים, ומכניסות את הפדיון לאוצר המלך. למרות זאת, מורה המלך לעבדיו להעביר את כבודתו במכס, ולשלם למכס כמו כל נתין אחר. תוהים העבדים מולו: מה ערך בפעולתך זו? הלא כל מה שאתה נותן למכס חוזר אל אוצר המלך, שהוא אוצרך! משיב להם המלך: דוגמה אני צריך לתת לכל עוברי הדרכים, שלא ינסו להבריח את המכס.
והנמשל? מדוע אלוהים אוהב משפט? דוגמה הוא רוצה לתת לבני האדם, שיאהבו (יכבדו ) את המשפט כמוהו.
המשל חביב מאד, ועוד מעט נשוב אליו, אבל נישאר עוד רגע עם הנמשל, ונקשה: כיצד יכול האל לתת לנו, לבני האנוש, דוגמה של אהבת משפט? את התשובה אין חז"ל מפרטים כאן, ואם נעמיק בקריאת התנ"ך, נוכל למצוא דוגמאות לאין ספור, בהן אלוהים בא למשפט עם עמו או באופן אישי עם בני עמו. נשאיר לקוראים המלומדים לקבוע בעצמם, אם הדוגמאות המקראיות הן דוגמאות מופת למשפט צדק. דעתי האישית היא, שאלוהים המקראי מפגין הרבה אמוציונליות, אימפולסיביות, נקמנות וקנאות בבואו לשפוט את בני האדם, אבל זו דעתי האישית...
וכעת חזרה למשל, שהוא סיפור אנושי מעניין ומאלף. המלך במשל הוא שליט נאור, והוא יודע כי למרות שלטונו האבסולוטי, אם ברצונו שנתיניו יכבדו את החוק, ולא ינסו להבריח מכס, לא ישתמטו מתשלומי מיסים ולא יעברו עבירות בסתר, עליו לשמש גם דוגמה אישית, ולא רק לכפות את החוק באמצעות סנקציות.
יהיו מי שיגידו, כי שליט העושה טוב לעמו, אין לו כל צורך לעמוד בתביעות החוקיות שתובעת המדינה מהאזרח הקטן, וכי הוא אינו ראשון בין שווים, אלא יש לו זכויות יתר. כך, לדעתי, רואה עצמו מנהיגנו הנוכחי, העסוק בהשגת פטור מתשלומי מיסים, שעל העלמות מס בסדרי גודל כאלה היה האזרח הקטן חוטף קנסות עתק. הוא נהנה לקבל מתנות בסכומי ענק, למרות האיסור בחוק; הוא רגיל לקבל בחינם את מה שהאזרח הקטן צריך לקנות בכסף מלא; ורק כאשר הבחירות מתקרבות, הוא 'יורד אל העם', נכנס לבתי אוכל עממיים, מלווה בצלמים מכל הזוויות, מנפנף בשטר כסף, והופך קניה של מצרך פשוט להצגה מרשימה. יש לו משלו הון פרטי לא קטן, ועדיין הוא מוותר על מתן דוגמה אישית, שהיתה יכולה לשנות את יחס האזרחים אליו. הוא אינו מבחין הבחנה מוסרית בין אוצר המדינה לאוצר המשפחה. גם עיוורון זה מנוגד לחוק.