כַּאֲשֶׁר הָיוּ רָבִים ר' חֲנִינָא וְר' חִיָּא, אָמַר לוֹ ר' חֲנִינָא לר' חִיָּא: אִתִּי אַתָּה רַב? שֶׁאִם, חַס וְשָׁלוֹם, נִשְׁתַּכְּחָה תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל, מַחֲזִיר אֲנִי אוֹתָהּ מִפִּלְפּוּלַי, שֶׁעַל יְדֵי חֲרִיפוּתִי, אוּכַל לַחֲזֹר וּלְגַלּוֹת אֶת הַדְּבָרִים שֶׁנִּשְׁתַּכְּחוּ. אָמַר לוֹ ר' חִיָּא: (גַּם) אֲנִי עוֹשֶׂה שֶׁלֹּא תִּשָּׁכַח תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל. שֶׁאֲנִי מֵבִיא פִּשְׁתָּן, וְזוֹרֵעַ, וְאוֹרֵג מִן הַפִּשְׁתָּן רְשָׁתוֹת, וְצָד צְבָאִים, וְשׁוֹחֵט אוֹתָם, וּמַאֲכִיל אֶת בְּשָׂרָם לִיתוֹמִים, וַאֲנִי עוֹשֶׂה מְגִלּוֹת מֵעוֹרוֹת צְבָאִים, וַאֲנִי הוֹלֵךְ לְעִיר שֶׁאֵין בָּהּ מְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת, וְכוֹתֵב אֲנִי חֲמִשָּׁה חֻמָּשִׁים לַחֲמִשָּׁה תִּינוֹקוֹת, וְשׁוֹנֶה אֲנִי שִׁשָּׁה סְדָרִים שֶׁל מִשְׁנָה לְשִׁשָּׁה תִּינוֹקוֹת. לְכָל אֶחָד וְאֶחָד אֲנִי אוֹמֵר: שְׁנֵה אֶת סִדְרְךָ, אֶת מָה שֶׁלָּמַדְתָּ, לַחֲבֵרְךָ, וְעַל יְדֵי כָּךְ לְמֵדִים כֻּלָּם תּוֹרָה וּמִשְׁנָה כֻּלָּהּ.
וְהוּא שֶׁאָמַר רַבִּי: כַּמָּה גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂה חִיָּא.
בבלי כתובות עפ"י שטיינזלץ
ר' חיא עלה מבבל לארץ ישראל, וזכה ללמוד תורה מפי ר' יהודה הנשיא. מכאן שתקופתו היא תקופת הַתֶּפֶר שבין התנאים לאמוראים. בן פלוגתו, ר' חנינא, הוא, ככל הנראה, ר' חנינא בר חמא, גם הוא מתלמידי ר' יהודה הנשיא וממשיכו כראש הישיבה בציפורי. אגב, גם הוא עלה לארץ מבבל.
במדרש ממסכת כתובות מתנצחים שני תלמידיו אלה של רבי בשאלה מי גדול יותר. רבי הוא שחותם את הקטע באמירה: כַּמָּה גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂה חִיָּא. גם המדרש עצמו, בדרך מחוכמת, רומז לגדולתו של ר' חיא.
ר' חנינא מתגאה בפלפוליו, כלומר בחריפות יכולת הדיון שלו, המצליחה לשחזר ידע תורה שנשתכח. בדברים אלה יש רמז לגישה, האומרת כי היו זמנים, שכל פסוק בתורה היה מובן, אך ידע זה נשתכח, ויש להשיבו לחיים. יתכן שהטראומה הלאומית של המרד הגדול ושל מרד בר כוכבא, ושל התקופות בהן הרומאים רדפו את מלמדי התורה, החלישו את הידע התורני, שהיה ידע בעל פה, ובאמת אבד חלק מהידע הזה באותן תקופות קשות.
ר' חיא מספר על מעשיו, שהם, לכאורה, צנועים הרבה יותר, אך המדרש רומז לכך, שהם אפקטיביים יותר מפלפוליו של ר' חנינא.
ר' חיא עוסק בחינוך, ובתקופה בה נרדפו לומדי ומלמדי תורה אפשר להניח כי גם ספרי תורה היו יקרי ערך ונדירים. חיא, אם כן, מתחיל בגידול פשתן, ממשיך לקליעת רשתות ציד מֵהַפִּשְׁתָּן, ועובר לציד צבאים. את עורם הוא פושט, ואת בשרם הוא מחלק ליתומים, שבעקבות המלחמות מספרם רב בארץ ישראל. כך הוא מסייע בהחיאתו הפיסית של הדור הבא. את עורות הצבאים הוא מכין לכתיבה במגילות, ומעתיק עליהן את התורה. את המגילות החדשות הוא מפיץ בין התינוקות (הילדים) דווקא בערים (כפרים) שאין בהן מלמדי תינוקות. כלומר, ר' חיא מחדש מערכת חינוך במקום בו נכחדה. התורה, על חמישה חומשיה, נמסרת לחמישה תלמידים. המשנה, שהיא עדיין בגדר תורה שבעל-פה, פשוטו כמשמעו, מועברת לתלמידים אחרים בדרך פרונטלית. ר' חיא שונה אותה לפני התלמידים. ר' חיא אינו מסתפק בהעברת הידע התורני לתלמידים אותם הוא פוגש פנים אל פנים. מערכת החינוך שהוא יוצר בנויה כך, שבהנחייתו לוקחים התלמידים אחריות להעברת ידע המשנה לתלמידים נוספים, וכך גדל מעגל הלומדים והיודעים.
התהליך שבונה ר' חיא הוא, אכן, ארוך ומייגע, והוא מיוסד על חשיבה לטווח ארוך, אך התוצאה, ללא ספק, עולה בהרבה על מה שיכול ר' חנינא להשיג בפלפוליו, הנשמעים, קרוב לוודאי, בפני מספר מצומצם של תלמידים, ובמקום בו לימוד התורה כבר קיים. על כן מובנת התפעלותו של רבי מתלמידו החרוץ, ר' חיא: 'כַּמָּה גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂה חִיָּא!'.