לְאַבָּא אֻמָּנָא (הָאֻמָּן), מַקִּיז הַדָּם, הָיָה בָּא לוֹ שָׁלוֹם מִיְּשִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה כָּל יוֹם, וּלְאַבַּיֵּי כָּל עֶרֶב שַׁבָּת, וּלְרָבָא כָּל עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים. נֶחְלְשָׁה דַּעְתּוֹ שֶׁל אַבַּיֵּי, שֶׁאַבָּא אֻמָּנָא זוֹכֶה לְכָבוֹד כָּזֶה מִשָּׁמַיִם, שֶׁהוּא אֵינוֹ זוֹכֶה לוֹ. אָמְרוּ לוֹ: אֵין אַתָּה יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כְּמַעֲשָׂיו, וְלָכֵן אַף אֵינְךָ זוֹכֶה לַכָּבוֹד לוֹ הוּא זוֹכֶה.
וּמֶה הָיוּ מַעֲשָׂיו הַגְּדוֹלִים שֶׁל אַבָּא אֻמָּנָא? שֶׁכַּאֲשֶׁר הָיָה עוֹשֶׂה הַקָּזָה, הָיָה מַכְנִיס גְּבָרִים לְחוּד וְנָשִׁים לְחוּד מִשּׁוּם צְנִיעוּת, וְהָיָה לוֹ לְבוּשׁ, שֶׁהָיָה בּוֹ חֲתָךְ בִּמְקוֹם הַכְנָסַת קֶרֶן הַהַקָּזָה. כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בָּאָה אֵלָיו אִשָּׁה, הָיָה מַלְבִּישׁ לָהּ בֶּגֶד זֶה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִסְתַּכֵּל בָּהּ, וְיֵשׁ לוֹ בִּמְקוֹם עֲבוֹדָתוֹ מָקוֹם צָנוּעַ, שֶׁאֵין אֲנָשִׁים רוֹאִים, שֶׁבּוֹ מַנִּיחִים אֶת הַכֶּסֶף, שֶׁהוּא נוֹטֵל בִּשְׂכַר עֲבוֹדָתוֹ. מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ כֶּסֶף לְשַׁלֵּם - זוֹרֵק בּוֹ, וּמִי שֶׁאֵין לוֹ - אֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ, שֶׁאֵין רוֹאִים, אִם שִׁלֵּם עֲבוּר הַטִּפּוּל אוֹ לֹא.
כַּאֲשֶׁר הָיָה מִזְדַּמֵּן לוֹ תַּלְמִיד חָכָם לְהַקִּיז לוֹ, שָׂכָר מִמֶּנּוּ לֹא הָיָה נוֹטֵל כְּלָל, וּלְאַחַר שֶׁהָיָה (הַמְּטֻפָּל) קָם מֵהַהַקָּזָה, הָיָה (אַבָּא אֻמָּנָא) נוֹתֵן לוֹ מַטְבְּעוֹת, וְהָיָה אוֹמֵר לוֹ: לֵךְ, הַבְרֵא אֶת עַצְמְךָ בְּכֶסֶף זֶה, שֶׁהֲרֵי צָרִיךְ לֶאֱכֹל מַאֲכָלִים מַבְרִיאִים אַחַר הַהַקָּזָה. יוֹם אֶחָד שָׁלַח אַבַּיֵּי זוּג חֲכָמִים לִבְדֹּק אוֹתוֹ עַד כַּמָּה מַגִּיעָה צַדִּיקוּתוֹ. הוֹשִׁיבָם אַבָּא אֻמָּנָא, וְהֶאֱכִילָם, וְהִשְׁקָם, וְשָׁטַח לָהֶם שְׁטִיחִים בַּלַּיְלָה לִישֹׁן עֲלֵיהֶם.
בַּבֹּקֶר כָּרְכוּ הַחֲכָמִים אֶת הַמַּצָּעוֹת הַלָּלוּ, וְנָטְלוּ אוֹתָם אִתָּם, וְעָמְדוּ וְיָצְאוּ לָהֶם לַשּׁוּק, וּמָצָא אוֹתָם אַבָּא אֻמָּנָא. אָמְרוּ לוֹ אוֹתָם הַחֲכָמִים: שֶׁיַּעֲרִיךְ אֲדוֹנִי כַּמָּה שָׁוִים מַצָּעוֹת אֵלֶּה? אָמַר לָהֶם: כָּךְ וְכָךְ הֵם שָׁוִים. אָמְרוּ לוֹ: וְשֶׁמָּא הֵם שָׁוִים יוֹתֵר? אָמַר לָהֶם: בְּכָךְ קָנִיתִי אוֹתָם. אָמְרוּ לוֹ: שֶׁלְּךָ הֵם, וְאָנוּ נָטַלְנוּ אוֹתָם מִמְּךָ!
לְאַחַר שֶׁסִּפְּרוּ לוֹ אֶת הָעִנְיָן, אָמְרוּ לוֹ: בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, אֱמֹר בַּמֶּה חָשַׁדְתָּ אוֹתָנוּ? (כְּלוֹמַר, אֵיךְ הִסְבַּרְתָּ לְעַצְמְךָ אֶת הָעֻבְדָּה, שֶׁאֲנַחְנוּ בָּאִים וְנוֹטְלִים מִמְּךָ מַצָּעוֹת, וְאַתָּה לֹא אָמַרְתָּ דָּבָר?) אָמַר לָהֶם: אָמַרְתִּי בְּלִבִּי: וַדַּאי פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים הִזְדַּמֵּן לָהֶם לַחֲכָמִים, וְהָיוּ צְרִיכִים לְכֶסֶף לְצֹרֶךְ זֶה, וְהִתְבַּיְּשׁוּ לוֹמַר לִי וּלְבַקֵּשׁ מִמֶּנִּי כֶּסֶף, וְלָכֵן נָטְלוּ מִבְּלִי לְבַקֵּשׁ. אָמְרוּ לוֹ: עַכְשָׁו, שֶׁנִּתְבָּרֵר הָעִנְיָן, שֶׁיִּקַּח אוֹתָם אֲדוֹנִי! אָמַר לָהֶם: מֵאוֹתָהּ שָׁעָה הִסַּחְתִּי אוֹתָם מִדַּעְתִּי כְּדֵי לָתֵת אוֹתָם לִצְדָקָה, שֶׁבְּלִבִּי כְּבָר נִדַּבְתִּים לְצֹרֶךְ זֶה, וְאֵינֶנִּי יָכוֹל לִטְּלָם שׁוּב.
בבלי תענית עפ"י שטיינזלץ
כשראשי ישיבה משכילים ומכובדים מאד מקנאים באיש פשוט, שאינו אפילו תלמיד חכם, יש לנו סיפור...
אביי, מגדולי יהדות בבל, היה מקבל מדי ערב שבת שלום מישיבה של מעלה. השלום היא, כנראה, דרישת שלום (בת-קול? מסרון דיגטלי? מי יודע?), ואילו ישיבה של מעלה זו הישיבה שאביי אינו מנהל, שכן היא נמצאת שם למעלה, בשמים. כאשר מישהו מתבקש לישיבה של מעלה, חייו מסתיימים, אבל מסתבר שאפשר לקבל שלום משם בלי להינזק. ומי מקבל שלום מישיבה של מעלה? כנראה מישהו החביב מאד על אלוהים.
אמנם רבא, עוד אחד מחשובי יהדות בבל, לא זוכה לקבל שלום מישיבה של מעלה אלא פעם בשנה, בערב יום-הכיפורים, אבל, למרבה הצער, שומע אביי, שמישהו אחר כבר רשום בספר השיאים של גינס, והוא מקבל שלום מלמעלה ממש בכל יום. חלשה דעתו של אביי, כלומר נפגע קשות.
ומיהו אותו צדיק, המקבל שלום מלמעלה בכל יום ויום? איש פשוט בשם אבא אומנא, שאומנותו היא פרוזאית למדי – הקזת דם. כן, פעם זה היה שׁוֹס רפואי!
שואל אביי את חבריו החכמים מה סודו של אבא אומנא, שבזכותו מצ'פרים אותו משמיים בשלום בכל יום, והם יודעים לענות לו: 'אֵין אַתָּה יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כְּמַעֲשָׂיו, וְלָכֵן אַף אֵינְךָ זוֹכֶה לַכָּבוֹד לוֹ הוּא זוֹכֶה'. הכבוד אינו בזכות החכמה התורנית, כי אם בזכות המעשים. החכמים יודעים לספר על הגישה ההומנית והמכבדת שהוא מפגין כלפי הלקוחות שלו. יכול אדם להקיז דם בסגנון הקצבים, אך אבא אומנא אינו כזה. הוא מקבל את מטופליו הגברים בנפרד, והנשים בנפרד, מטעמי צניעות. ואם חשבתם שהצניעות באה לידי ביטוי רק בכך שהגברים המטופלים אינם יושבים בכפיפה אחת עם המטופלות הנשים, הרי שטעיתם בגדול. את הצניעות הזאת הוא דורש גם מעצמו, והוא תפר בגד מיוחד עבור הנשים, שיש בו חתך קטן, דרכו יכניס את קרן הקזת הדם, וכך לא ייחשפו איבריה של המטופלת. מידת יכולתו של המטופל לשלם, גם היא עניין פרטי, שהצנעה יפה לו, ואבא אומנא התקין מקום מוצנע בביתו, שם עוברים המטופלים, ומניחים את התשלום בלי שתשזוף אותם עיני אחרים. מי שידו אינה משגת לשלם יוכל לעבור על פני הקופה בלי להוציא את מה שאין לו, ואיש לא יֵדַע. מתלמידי חכמים, שפעמים רבות כסף אין להם, אבא אומנא לא היה דורש תשלום בכלל, ואף היה מצייד אותם במעט כסף, שילכו אחרי ההקזה לקנות להם משהו בריא ומשביע, שכן כך היה נהוג באותם ימים להאמין – שהגוף שנחלש מההקזה זקוק להשלמת משאבים על ידי אכילה טובה.
את כל זה מספרים החכמים לאביי. כמה מהם, לבטח, נהנו מהטיפול הרפואי של אבא אומנא, ולא שילמו על כך דבר. אביי המקנא אינו מסתפק בדיווח המפורט שהוא מקבל, והוא שולח שני תלמידים להעמיד את האיש בניסיון. אם יצליחו להביא את האיש לידי עברה כלשהי, אולי יְשַׂמֵחַ הדבר את הרבי המתוסכל.
השניים הולכים אל אבא אומנא, ובדיוק כמו שסופר עליו, הוא מעניק להם טיפול VIP ללא תשלום, ומאחר והשניים נראים קצת חָלוּשֶׁעס אחרי ההקזה, הוא משכיב אותם לישון בביתו, מכסה אותם במצעים חמימים, ופונה לענייניו. בבוקר מתברר לאיש הטוב שלנו, כי שני אורחיו עזבו בלי לומר שלום ותודה, ואף נטלו את המצעים שלו עמם. אם זו אינה התגרות לשמה, אני צנצנת...
אבא אומנא פוגש אותם בשוק, כשהם מנסים למכור את המצעים. האם עכשיו יארע הפיצוץ? התנהגותו השקטה מגרה את שני החצופים לשאול אותו מה מחירם של המצעים לדעתו, או במילים אחרות: בכמה תהיה מוכן לקנות אותם? אבא אומנא נוקב בסכום, ושני הטמבלים, הנהנים (בינתיים) מהמשחק, שואלים אותו: לא יותר? והוא משיב להם בפשטות: בסכום הזה אני קניתי אותם, ועל כן זה מחירם הריאלי. בזאת, למעשה, אומר אבא אומנא לשניים: אלה המצעים שלי. אני מכיר אותם, כי אני קניתי אותם, אז אולי תפסיקו עם המשחק הזה? אבל הוא יותר מנומס, והוא מקפיד לא להעליבם על חוצפתם. בזאת, למעשה, מסתיימת הפארסה המביכה הזאת, ואם היא מעליבה מישהו באמת, הרי זה את הרב ששלח את תלמידיו והביא אותם לדבר עבירה.
כעת, משנחשפו השניים במלוא עליבותם, הם מבקשים מהאיש הצדיק שלפניהם הסבר: מה חשבת, כשראית שהסתלקנו עם המצעים שלך? ואבא אומנא מתמיד בדרכו ובסגנונו, ואומר להם, שלא חשד בהם כלל. הוא הניח, שנזדמן להם צורך חירום בכסף, כמו לצורך פדיון שבויים, ולא היה סיפק בידם אפילו לחפשו ולבקש ממנו כסף.
כעת כבר בוערים המצעים בידיהם של הגנבים, והם מבקשים להחזירם לבעליהם, והוא בשלו: כבר ויתרתי עליהם מתוך מחשבה שהם אמנם נלקחו ללא ידיעתי, אבל למטרת צדקה מסוימת, והם כבר אינם שלי...
הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר של אביי, ולשמוע את שני התלמידים הנבוכים באים לספר לו על מישהו, שלמרות שהשכלתו התורנית היא אפס, הרי שצדיק הוא יותר מהרב, ועל כן מגיע לו שלום מישיבה של מעלה בכל יום.