אָמַר ר' יִצְחָק: אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְּדָבָר, הַסָּמוּי מִן הָעַיִן, שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה וְאֵינוֹ גָּלוּי, שֶׁנֶּאֱמַר: "יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ" (דְּבָרִים כח, ח) - בַּמַּחְסָנִים, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין רוֹאִים אוֹתוֹ. כַּיּוֹצֵא בָּזֶה שָׁנָה הֶחָכָם בְּבֵית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל ר' יִשְׁמָעֵאל: אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְּדָבָר, שֶׁאֵין הָעַיִן שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ" (שָׁם).
שָׁנוּ חֲכָמִים: הַהוֹלֵךְ לִמְדֹּד אֶת גָּרְנוֹ, אוֹמֵר: "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתִּשְׁלַח בְּרָכָה בְּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ". הִתְחִיל לָמֹד, אוֹמֵר: "בָּרוּךְ הַשּׁוֹלֵחַ בְּרָכָה בַּכְּרִי הַזֶּה". מָדַד, וְאַחַר כָּךְ בֵּרַךְ בְּרָכָה זוֹ - הֲרֵי זֶה תְּפִלַּת שָׁוְא, לְפִי שֶׁאֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה לֹא בְּדָבָר הַשָּׁקוּל וְלֹא בְּדָבָר הַמָּדוּד וְלֹא בְּדָבָר הַמָּנוּי, אֶלָּא בְּדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: "יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ".
בַּבְלִי בָּבָא מְצִיעָא
אפשר לומר, שבכל ברכה קיים מרכיב מאגי. הברכה הִנָּהּ תפילה לאל, שיתערב בסדרי עולם, ויחליט להשפיע מטובו על מי שאנו מברכים אותו. משום אותו מאפיין נִסִּי שבברכה, אומרים חכמים, הברכה נמצאת תמיד באותו תחום נסתר, או, כלשונם, סמוי מן העין. אם אנו צופים במציאות ורואים את המתרחש בה צעד אחר צעד, אין אנו יכולים לברך ולצפות שמול עינינו יתרחש הנס של התערבות האל במציאות. זה, אולי, אחד המאפיינים המבדילים ברכה יהודית מלחש מאגי של קוסם או להטוטן. מכאן, שאי אפשר להצביע על התערבותו של האל במובהק, מה שמאפשר לנו לאחל שיתרחש משהו טוב, ואם בעתיד הטוב הזה יתרחש, נוכל לומר שהברכה עשתה את שלה. זו דרך לחזק את אמונתנו בבורא באמצעות יחוס אירועים 'טובים' להתערבותו של האל במציאות.
אם כן, חז"ל מבקשים שנקפיד ונברך ברכות לשפע רק כאשר עדיין לא חווינו אותו, וכך אנו מאפשרים לאמונה בכוחה של ברכה להתחזק: תחילה אנו מברכים, אחר (וממש לא לנגד עינינו) אלוהים מתערב ומשפיע מטובו, ולבסוף, משראינו שקרה אותו דבר לו ייחלנו, נוכל לומר בלב בוטח: מאת ה' היתה זאת!
אם כן, מי שהולך למדוד את גודל יבול הדגן שהצטבר בגורן, יכול לברך טרם מעשה המדידה: "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתִּשְׁלַח בְּרָכָה בְּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ". בעת המדידה, טרם נסתיימה, מותר לנו לתת את הקוועצ' האחרון ולברך את אלוהים, אך במילים קצת אחרות: "בָּרוּךְ הַשּׁוֹלֵחַ בְּרָכָה בַּכְּרִי הַזֶּה". את זה ניתן להבין בכמה דרכים. אנו מברכים, אך לא מציינים את שם ה', ובכך משאירים את זהות המיטיב עִמָּנוּ עלומה, סמויה מן העין. אנו מברכים באופן כללי את 'מי ששולח ברכתו בגורן'. אין זו בקשה, ומאידך, אין זו הכרזה שאכן, שולחה ברכה בגורן. ואם בירכנו לאחר שסיימנו את המדידה – הרי זו תפילת שוא, כאילו ביקשנו מהאל לשנות את העשוי זה מכבר.
חז"ל לא היו עוסקים בסוגיה הזו לולא האמינו בלב שלם בכוחה של ברכה ובכך שעלינו להפריד בין ברכתנו-תפילתנו לבין מעשה האל. אנו נבקש, והאל יחליט אם לפעול.
אותו ניב יפה – 'אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְּדָבָר, הַסָּמוּי מִן הָעַיִן' (סמוי מלשון סומא – כלומר סמוי=לא נראה, לא גלוי) מצא את מקומו בתרגומו העברי של אחד הספרים האהובים עלי ביותר – 'הנסיך הקטן' של אנטואן דה סנט אכסופרי. ניב זה מופיע בספר לפחות בשני מקומות, אותם אביא כאן מתרגומו של אריה לרנר לספר הנפלא הזה:
הַנָּסִיךְ הַקָּטָן חָזַר אֶל הַשּׁוּעָל.
שָׁלוֹם עָלֶיךָ! – אָמַר כְּשֶׁהִגִּיעָה שְׁעַת הַפְּרִידָה.
– בָּרוּךְ תִּהְיֶה בְּצֵאתְךָ! – עָנָה הַשּׁוּעָל – הִנֵּה סוֹדִי וְהוּא פָּשׁוּט מְאֹד: אֵין לִרְאוֹת אֶת הַדְּבָרִים הֵיטֵב אֶלָּא בַּלֵּב בִּלְבַד. כִּי הַדָּבָר הֶחָשׁוּב בֶּאֱמֶת סָמוּי מִן הָעַיִן.
– כָּל דָּבָר חָשׁוּב סָמוּי מִן הָעַיִן – חָזַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן לְמַעַן יֵחָרֵת בְּלִבּוֹ.
– הַזְּמָן שֶׁהִקְדַּשְׁתָּ לְשׁוֹשַׁנָּתְךָ הוּא הַמְשַוֶּה לָהּ חֲשִׁיבוּת כֹּה רַבָּה – אָמַר הַשּׁוּעָל.
– הַזְּמָן שֶׁהִקְדַּשְׁתִי לַשּׁוֹשַׁנָּה שֶׁלִּי… חָזַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן לְמַעַן שַׁנֵּן אֶת הַדָּבָר הֵיטֵב.
– בְּנֵי-הָאָדָם שָׁכְחוּ אֱמֶת זוֹ, – הוֹסִיף הַשּׁוּעָל –אוּלָם עָלֶיךָ לִזְכֹּר אֶת הַדָּבָר תָּמִיד. כִּי לְעוֹלָם עָרֵב אָדָם לִשְׁלוֹמוֹ שֶׁל אוֹתוֹ שֶׁהוּא מְאַלְּפוֹ. עָרֵב אַתָּה לִשְׁלוֹם שׁוֹשַׁנָּה שֶׁלְךָ…
– אֲנִי עָרֵב לִשְׁלוֹם שׁוֹשַׁנָּה שֶׁלִּי… – חָזַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן לְמַעַן יֵחָרֵת הַדָּבָר בְּלִבּוֹ.
אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר, – פָּנִיתִי אֶל הַנָּסִיךְ הַקָּטָן – כִּי הַדָּבָר הַמְשַׁוֶּה יֹפִי לַבַּיִת, לַכּוֹכָבִים אוֹ לַמִּדְבָּר, הוּא מַשֶּׁהוּ הַסָּמוּי מִן הָעַיִן!
שָׂמֵחַ אֲנִי – עָנַנִי הַנָּסִיךְ הַקָּטָן – שֶׁדַּעְתְּךָ כְּדַעַת שׁוּעָלִי.
כֵּיוָן שֶׁהַנָּסִיךְ הַקָּטָן נִרְדַּם בֵּינָתַיִם, נְטַלְתִּיו בִּזְרוֹעוֹתַי וְהִמְשַׁכְתִּי דַרְכִּי. הָיִיתִי נִרְגָּשׁ מְאֹד. דּוֹמֶה הָיָה עָלַי שֶׁאֲנִי נוֹשֵׂא בִּזְרוֹעוֹתַי אוֹצָר יָקָר וְעָדִין. כְּסָבוּר הָיִיתִי אוֹתָהּ שָׁעָה כִּי אֵין חֵפֶץ שָׁבִיר מִמֶּנּוּ עֲלֵי אֲדָמוֹת. הֵצַצְּתִּי לְאוֹר הַיָּרֵחַ בְּמִצְחוֹ הַחִוֵּר, בְּעַפְעַפָּיו הָעֲצוּמִים, בִּקְוֻצּוֹתָיו הָרוֹטְטוֹת בָּרוּחַ, וְאָמַרְתִּי בְּלִבִּי: מַה שֶׁעֵינַי רוֹאוֹת אֵינוֹ אֶלָּא קְלִפָּה; כִּי הָעִקָּר סָמוּי מִן הָעָיִן…
בִּרְאוֹתִי בַּת-שְׂחוֹק, שֶׁהִצְטַיְּרָה עַל שִׂפְתוֹתָיו הַפְּשׂוּקוֹת, הִרְהַרְתִּי שׁוּב: "הַדָּבָר הַנּוֹגֵעַ עַד לִבִּי בְּנָּסִיךְ קָּטָן זֶה הַנָּם בִּזְרוֹעוֹתַי הִיא נֶאֱמָנוּתוֹ וּמְסִירוּתוֹ לַפֶּרַח, הִיא דְמוּת הַשּׁוֹשַׁנָּה הַקּוֹרֶנֶת בּוֹ, כְּשַׁלְהֶבֶת בַּמְּנוֹרָה, אַף בְּשָׁעָה שֶׁהוּא שָׁקוּעַ בַּשֵּׁנָה…
כאן לא מדובר בברכה הסמויה מן העין, אלא במשהו דומה – במשמעות העמוקה של הדברים, ומשמעות זו גם היא סמויה מן העין, לדבריו של סנט-אכסופרי. אחת מהברכות, המצויות בספרות יפה, היא יכולתה לחשוף בפנינו את אותם דברים הסמויים מן העין הפחות רגישה מֵעֵינוֹ של האמן.