אָמַר ר' עֲקִיבָא: אֵלּוּ עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אוֹתִיּוֹת, שֶׁבָּהֶן נִתְּנָה כָּל הַתּוֹרָה כֻּלַּהּ, וְהֵן חָקוּקִין בְּעֵט שַׁלְהֶבֶת עַל כֶּתֶר נוֹרָא שֶׁל הקב"ה, וּבְשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ לִבְראוֹת אֶת הָעוֹלָם, יָרְדוּ וְעָמְדוּ לִפְנֵי הקב"ה. זֶה אוֹמֵר לְפָנָיו: בִּי תִּבְרָא אֶת הָעוֹלָם, וְזֶה אוֹמֵר לְפָנָיו: בִּי תִּבְרָא אֶת הָעוֹלָם. בַּתְּחִלָּה נִכְנַס תָּי"ו לְפָנָיו, וְאָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, רְצוֹנְךָ שֶׁתִּבְרָא בִּי אֶת הָעוֹלָם, שֶׁבִּי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה". הֵשִׁיב הקב"ה וְאָמַר: לָאו, מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי עָתִיד לַעֲשׂוֹת בְּךָ רֹשֶׁם עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִתְוִיתָ תָּי"ו". מִיָּד יָצָא מִלְּפָנָיו בְּפַחֵי נֶפֶשׁ. וְאַחַר כָּךְ נִכְנָס שִׁי"ן, וְכֵן כָּל אוֹת וְאוֹת, וְאַחֲרֵי כֻּלָּן נִכְנַס בֵּי"ת, וְאָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, רְצוֹנְךָ שֶׁתִּבְרָא בִּי אֶת הָעוֹלָם, שֶׁבִּי אוֹמְרִים בְּכָל יוֹם: "בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם, אָמֵן וְאָמֵן". הֵשִׁיב הקב"ה: הֵן! "בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם ה'"! מִיָּד קִבְּלוֹ הקב"ה, וּבָרָא בּוֹ אֶת הָעוֹלָם בְּבֵי"ת, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא". וְאָלֶ"ף, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אֶת הקב"ה, שֶׁקִּבֵּל מִמֶּנּוּ לִבְרֹא אֶת הָעוֹלָם, עָמַד לוֹ לְצַד אֶחָד, וְשָׁתַק, עַד שֶׁקָּרָא לוֹ הקב"ה, וְאָמַר לוֹ: אָלֶ"ף, מִפְּנֵי מָה אַתָּה שׁוֹתֵק, וְאֵין אַתָּה אוֹמֵר לִי כְּלוּם? הֵשִׁיב אָלֶ"ף, וְאָמַר לוֹ: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בִּי כֹּחַ לוֹמַר לְפָנֶיךָ כְּלוּם, שֶׁכָּל הָאוֹתִיּוֹת מְחֻשָּׁבִים בְּמִנְיָן מְרֻבֶּה, וַאֲנִי בְּמִנְיָן מוּעָט - בֵּי"ת בִּשְׁתַּיִם, גִּימֶ"ל בִּשְׁלֹשָׁה, וְכֵן כֻּלָּם, וַאֲנִי בְּאֶחָד. הֵשִׁיב הקב"ה, וְאָמַר לוֹ: אָלֶ"ף, אַל תִּתְיָרֵא, שֶׁאַתָּה רֹאשׁ לְכֻלָּן כְּמֶלֶךְ. אַתָּה אֶחָד, וַאֲנִי אֶחָד, וְהַתּוֹרָה אַחַת, שֶׁאֲנִי עָתִיד לִתֵּן בְּךָ לְעַמֵּי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ".
ילקוט שמעוני
מוכר וחביב המדרש מבראשית רבה, המספר כי התורה קדמה לבריאה:
"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים", שִׁשָּׁה דְּבָרִים קָדְמוּ לִבְרִיאַת הָעוֹלָם. יֵשׁ מֵהֶן שֶׁנִּבְרְאוּ, וְיֵשׁ מֵהֶן שֶׁעָלוּ בְּמַחְשָׁבָה לְהִבָּרְאוֹת. הַתּוֹרָה וְכִסֵּא הַכָּבוֹד נִבְרְאוּ. תּוֹרָה מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ".
מדרש אחר מבראשית רבה מסביר, כי האל הביט בתורה כשברא את העולם, כמי שמביט בתכנית האדריכלית של העולם:
"וְאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן", אֻמָּן. הַתּוֹרָה אָמְרָה: אֲנִי הָיִיתִי כְּלִי אֻמָּנוּתוֹ שֶׁל הקב"ה. בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם בּוֹנֶה פַּלְטְרִין, וְאֵינוֹ בּוֹנֶה אוֹתוֹ מִדַּעַת עַצְמוֹ, אֶלָּא מִדַּעַת הָאֻמָּן, וְהָאֻמָּן אֵינוֹ בּוֹנֶה מִדַּעַת עַצְמוֹ, אֶלָּא דַּפְטְרָאוֹת וּפִנְקְסָאוֹת יֵשׁ לוֹ לֵדַע הֵיאַךְ הוּא עוֹשֶׂה חֲדָרִים, וְהֵיאַךְ הוּא עוֹשֶׂה פִּשְׁפָּשִׁין. כָּךְ הָיָה הקב"ה מַבִּיט בַּתּוֹרָה, וּבוֹרֵא אֶת הָעוֹלָם.
ואם התורה קדמה לבריאה, מה קדם לתורה? פשוט מאד: התורה מורכבת כולה מ-22 אותיות, הרי שהאותיות קדמו לתורה. וכאן מגיע המדרש הנחמד שלפנינו לספר על חלקן של האותיות בבריאה.
מוטיבים ספרותיים יפים מצויים באגדה שלפנינו. האותיות באות אל הקב"ה בסדר הפוך, מתי"ו ועד אל"ף. כל אחת מבקשת שהעולם ייברא בה, ומביאה לחיזוק פסוק חשוב מן התורה, המתחיל דווקא בה.
האות ת"יו מצטטת את הפסוק מדברים ל"ג - "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה". הפסוק מתחיל באות תי"ו.
אבל לאלוהים נימוקי סירוב לכל אות ואות.
ומהו הנימוק שנותן האל לאות תי"ו? הוא מצטט פסוק מפרק ט' ביחזקאל, שייכתב, כמובן, מאוחר יותר:
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו: עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר, בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם, וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים עַל כָּל־הַתּוֹעֵבוֹת, הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ.
אם כן, כתשובה לציטוט היפה של האות תי"ו מצטט הבורא פסוק אחר, הרומז לתוכן בעייתי, המוזכר באותו פסוק, ותוכן זה פוסל את האות מלהיות אבן הבנייה הבסיסית של העולם.
לו היה המדרש מפרט את הדיאלוג שמתקיים בין אלוהים לכל אחת מ-22 האותיות, יש סיכוי שהיינו מגיעים לממדים של 'מלחמה ושלום', או אולי ליותר... המדרש מעריך, שתפסנו את העיקרון, והוא מדלג היישר לאות ב', אחת לפני האחרונה. שם מתחולל המהפך. אלוהים, המוחנף על ידי הציטוט שמביאה האות בי"ת - "בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם ה!'" – נעתר לאות בי"ת, ופותח בה את ספר בראשית.
אבל ישנה עוד אות אחת, אליה לא הגיע המדרש, האות אל"ף. היא מוצגת באגדה זאת כאות ביישנית, חסרת ביטחון ושותקת. אלוהים מדובב אותה בחיבה, ושואל מדוע לא הצטרפה למצעד התובעות לכתר, והיא, במקום לצטט פסוק נוסף מהתורה, אומרת במבוכה, כי ערכה הוא הנמוך מכל האותיות, כשהיא רומזת לערכה הגימטרי. האל מנחם אותה בשתי אמירות. האחת מצביעה על כך שכל הישויות החשובות ביקום הן אחת ולא ריבוי – התורה היא אחת, האל הוא אחד, והאות אל"ף היא, כאמור, אחד בגימטריה. בנוסף לכך מְסַפֵּר האל לאות אל"ף, כי היא תפתח את עשרת הדברות, שהן המסמך המקודש, המתמצת את כל מצוות התורה, ואשר יימסר בידי עם ישראל במעמד מתן תורה – במילים "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ".
ומכאן נותר לנו להשתעשע במציאת עוד 19 פסוקים בעלי משמעות אמונית גדולה, הפותחים בכל אחת מאותיות הא"ב, שלא הוזכרו במדרש.