אָמַר אֵלִיָּהוּ: פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בְּכָרָךְ גָּדוֹל שֶׁבָּעוֹלָם, וְהָיְתָה שָׁם תִּשְׁחֹרֶת. תְּפָסוּנִי וְהִכְנִיסוּנִי לְבֵית הַמֶּלֶךְ. בָּא אֵלַי חַבָּר אֶחָד, וְאָמַר לִי: סוֹפֵר אַתָּה? אָמַרְתִּי לוֹ: מַה־שֶּׁהוּא. אָמַר לִי: אִם תֹּאמַר לִי דָּבָר זֶה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר לְךָ – לֵךְ לְשָׁלוֹם. אָמַרְתִּי לוֹ: אֱמֹר. אָמַר לִי: אַתֶּם אוֹמְרִים אֵשׁ אֵינוֹ אֱלוֹהַּ. מִפְּנֵי מָה כָּתוּב בַּתּוֹרָה “אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד”? אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, כְּשֶׁעָמְדוּ אֲבוֹתֵינוּ עַל הַר סִינַי לְקַבֵּל עֲלֵיהֶם תּוֹרָה, לֹא רָאוּ דְמוּת אָדָם וְלֹא דְמוּת כָּל בִּרְיָה וְלֹא דְמוּת כָּל נְשָׁמָה, שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּעוֹלָמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם, כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל־תְּמוּנָה”, אֶלָּא אֱלֹהִים אֶחָד הוּא, אֱלֹהֵי אֱלֹהִים וַאֲדוֹנֵי הָאֲדוֹנִים, שֶׁמַּלְכוּתוֹ קַיֶּמֶת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ וּבִשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם הָעֶלְיוֹנִים, וְאַתֶּם אוֹמְרִים אֵשׁ אֱלוֹהַּ הוּא? אֵינוֹ אֶלָּא שֵׁבֶט, שֶׁנִּתַּן לְתַשְׁמִישׁ בְּנֵי אָדָם עַל הָאָרֶץ. מְשָׁלוֹ מָשָׁל - לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ, שֶׁנָּטַל אֶת הָרְצוּעָה, וּתְלָאָהּ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, וְאָמַר לָהֶם, לַעֲבָדָיו וּלְבָנָיו וְלִבְנֵי בֵּיתוֹ: בָּזֶה אֲנִי מַכֶּה אֶתְכֶם, בָּזֶה אֲנִי הוֹרֵג אֶתְכֶם, כְּדֵי שֶׁיַּחְזְרוּ בָהֶם, וְיַעֲשׂוּ תְשׁוּבָה. וְאִם לֹא חָזְרוּ בָהֶם, בָּהּ מַכֶּה אוֹתָם, וּבָהּ הוֹרֵג אוֹתָם. לְכָךְ נֶאֱמַר: “אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד”, וְאוֹמֵר: “כִּי בָאֵשׁ יְיָ נִשְׁפָּט”, יָכוֹל תַּלְמוּד לוֹמַר: “כִּי יְיָ אֱלהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא”.
תנא דבי אליהו עפ"י ספר האגדה
תנא דבי אליהו הוא מדרש אגדה קדום. מקור בשם זה מוזכר כבר בתלמוד. המדרש מיוחס על פי המסורת לאליהו הנביא. חוקרים מאחרים את זמן עריכתו הסופית למאה התשיעית לספירה. איך זה מתיישב עם האיזכור של מקור זה בתלמוד – לאליהו פתרונים.
אותו כרך גדול שבעולם, שבו התהלך אליהו, על פי המדרש שלפנינו, היה, כמובן, כרך של גויים. בהגיעו אל הכרך, נתפס על ידי שוטרים, שהביאוהו לבית המלך. אותה מדינה – של עובדי אש היתה, ואחד מהם (חַבָּר) ניסה לתהות על קנקנו של האסיר. כמו באגדות, מבטיח הסוהר לאסיר, שישחרר אותו, אם ידע לענות היטב על שאלה תיאולוגית.
אותו חַבָּר יודע מקרא, והוא מעמת את אליהו עם הסתירה שבין הפסוק “אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד” מספר ויקרא ("אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ, לֹא תִכְבֶּה") לבין טענתם של היהודים, שהאש אינה אלוהות. שונאי ישראל כבר הציגו לחכמינו שאלות קשות בהרבה. הפסוק מספר ויקרא אינו אומר אלא, שהאש על המזבח במשכן לא תכבה לעולם. מדוע לא הביא החבר פסוק בעייתי יותר, כמו הפסוק מדברים ד': “הִשָּׁמְרוּ לָכֶם, פֶּן תִּשְׁכְּחוּ אֶת בְּרִית יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּכֶם, וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל, אֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא, אֵל קַנָּא”. בפסוק זה ניתן לקרוא, כפשוטו, זהות בין האל לאש, בעוד שאנו, האמונים על קריאה ספרותית, רואים באש מטאפורה לקנאות האלוהית, ולא יותר.
פולחן האש היה חלק ממנהגי הדת הזורואסטרית בפרס. יש להניח, כי ויכוחים תיאולוגיים עם עובדי אש, מקורם בבבל ולא בארץ ישראל.
אליהו עושה לאותו חַבָּר סדר בדברים. גם בהתגלות האלוהית הגדולה והעוצמתית ביותר, במעמד הר סיני, לא ראו בני ישראל כל פן חזותי של האל. כל הפירוטכניקה של עשן ואש לא היתה אלא עזרים, בהם השתמש האל, ולא חלק ממנו עצמו.
וכאן נעזר אליהו במשל אודות מלך, התולה במקום, שכל בני ביתו, עבדים ומשרתים, יכולים לראות, רצועה או שוט, כסימן אזהרה וכתזכורת למה שעלול לקרות למי שיפר את הוראותיו. אנשי הארמון רואים מדי יום את הרצועה, ונזהרים מאד להימנע מההפעלה שלה. כך גם מלך מלכי המלכים מורה להציב במשכן אש תמיד, שבכל שעה תזכיר לבני ישראל את מצוותיו, שאם יפרו אותן, תרד אש משמים ותכלה אותם, כפי שהתרחש יותר מפעם אחת בעת נדודי בני ישראל במדבר.
הרעיון התיאולוגי ברור: אלוהים יש רק אחד, והוא נעלה על הכל, והוא שברא את הכל, ובכלל זה גם את האש. האש היא גם אחד מכלי זעמו של האל, וגם תזכורת לבני ישראל לא לעורר זעם זה. מי שעובד לאש, ורואה בה אלוה, עובד לישות נחותה בהרבה מזו של אלוהים.