אָמְרוּ עָלָיו, עַל רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, כְּשֶׁהָיָה שָׂמֵחַ שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, הָיָה נוֹטֵל שְׁמוֹנֶה אֲבוּקוֹת שֶׁל אוּר, וְזוֹרֵק אַחַת וְנוֹטֵל אַחַת, וְהָיוּ כֻּלָּן בָּאֲוִיר, וְאֵין נוֹגְעוֹת זוֹ בָּזוֹ. וּכְשֶׁהוּא מִשְׁתַּחֲוֶה, הָיָה נוֹעֵץ שְׁנֵי גּוֹדְלָיו בָּאָרֶץ וְשׁוֹחֶה וְנוֹשֵׁק אֶת הָרִצְפָּה וְזוֹקֵף, וְאֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת כֵּן, לְפִי שֶׁהוּא מַעֲשֶׂה קָשֶׁה בְּיוֹתֵר, וְזוֹ הִיא קִדָּה שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל.
וּמְסַפְּרִים: הֶחָכָם לֵוִי הֶרְאָה כֵּיצַד עוֹשִׂים קִידָה לִפְנֵי רַבִּי וְנַעֲשָׂה צוֹלֵעַ, שֶׁנִּקְעָהּ יְרֵכוֹ מֵחֲמַת הַמַּאֲמָץ. וְשׁוֹאֲלִים: וְכִי זֶה שֶׁעָשָׂה קִידָה, הוּא שֶׁגָּרַם לוֹ לִהְיוֹת צוֹלֵעַ? וַהֲרֵי אָמַר ר' אֶלְעָזָר: לְעוֹלָם לֹא יָטִיחַ אָדָם דְּבָרִים כְּלַפֵּי מַעְלָה בִּתְפִלָּתוֹ, שֶׁלֹּא יָבוֹא בִּטְעָנוֹת קָשׁוֹת כְּלַפֵּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהֲרֵי אָדָם גָּדוֹל הֵטִיחַ דְּבָרִים כְּלַפֵּי מַעְלָה, וְאַף שֶׁנַּעֲנָה בִּתְפִלָּתוֹ, נֶעֱנַשׁ וְנַעֲשָׂה צוֹלֵעַ, וּמִי הוּא זֶה? לֵוִי. הֲרֵי שֶׁצְּלִיעָתוֹ נָבְעָה בְּשֶׁל סִבָּה אַחֶרֶת! וּמְשִׁיבִים: אֵין זוֹ סְתִירָה, זֶה וָזֶה גָּרַם לוֹ, שֶׁמִּפְּנֵי שֶׁהֵטִיחַ דְּבָרִים, אֵרַע לוֹ שֶׁבִּשְׁעַת הַמַּאֲמָץ נַעֲשָׂה צוֹלֵעַ.
וּמְסַפְּרִים: לֵוִי הָיָה מְהַלֵּךְ וְזוֹרֵק לִפְנֵי רַבִּי שְׁמוֹנֶה סַכִּינִים בָּאֲוִיר, וְאִלּוּ שְׁמוּאֵל הָיָה עוֹשֶׂה כֵּן לִפְנֵי שָׁבוּר הַמֶּלֶךְ בִּשְׁמוֹנֶה כּוֹסוֹת זְכוּכִית הַמְּלֵאִים יַיִן, וְלֹא הָיָה הַיַּיִן נִשְׁפָּךְ, וְאַבַּיֵּי הָיָה עוֹשֶׂה כֵּן לִפְנֵי רַבָּה בִּשְׁמוֹנֶה בֵּיצִים, וְיֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה כֵּן בְּאַרְבָּע בֵּיצִים...
בבלי סוכה
חז"ל חוזרים ומספרים צ'יזבטים על חכמים, שהראו נפלאות להטוטיהם בג'גלינג בנסיבות שונות. סיפור המקור הוא משמחת בית השואבה בבית המקדש השני, ומכן ניתן להניח כי מדובר ברבן שמעון בן גמליאל הזקן, זה של שלהי תקופת בית שני, נשיאה האחרון של יהודה, שנהרג בעת המרד הגדול ברומאים.
שמחת בית השואבה היתה חג עממי שמח, שהתקיים בבית המקדש בסוף חג הסוכות. הסיפור על רבן שמעון בן גמליאל, המכובד שבחכמי אותה תקופה, כשהוא מפגין להטוטי ג'גלינג בפני המון העם, מזכירה את דוד המלך, המרקד בחוצות ירושלים. רבן שמעון ידע ללהטט בשמונה לפידי אש בעת ובעונה אחת, ואחד אינו נוגע בחברו. כה גמיש היה, שהיה מסוגל לקוד קידה עמוקה, לנעוץ שני אגודליו בקרקע ולנשק את הרצפה!
סיפור זה, המתעד חוויות משמחת בית השואבה במסכת סוכה, גורר אחריו סיפורים על חכמים אחרים, שגם הם הפגינו גמישות, זריזות ומיקוד חושים בתקופות שונות.
לוי, שהיה תלמידו של רבי (ר' יהודה הנשיא), ניסה להפגין בפני רבו את גמישותו בקידה עמוקה במיוחד, וחטף נקע, שעשאו צולע. צליעה זו באה עליו כעונש, ולא בשל האקרובטיקה המוגזמת שלו, וכך מסופר במסכת תענית:
לֵוִי גָּזַר תַּעֲנִית וְלֹא יָרַד גֶּשֶׁם. אָמַר לִפְנֵי הקב"ה: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! עָלִיתָ וְיָשַׁבְתָּ בַּמָּרוֹם וְאֵין אַתָּה מְרַחֵם עַל בָּנֶיךָ. יָרַד גֶּשֶׁם, אֲבָל כְּעֹנֶשׁ עַל הַדְּבָרִים שֶׁאָמַר בְּלָשׁוֹן חֲרִיפָה כְּלַפֵּי הקב"ה נַעֲשָׂה לֵוִי צוֹלֵעַ.
על אותו לוי מסופר שידע גם ללהטט בשמונה סכינים!
שמואל, בן הדור הראשון לאמוראי בבל, מייסד ישיבת סורא, הפגין את כישורי הג'גלינג שלו בפני המלך שבור (שאפור) הראשון, אחד ממלכי האימפריה הסאסאנית. הוא היה מקפיץ באויר שמונה כוסות יין, ואף טיפה לא נשפכה ארצה! אביי, אמורא בבלי אחר, הדגים כישורים דומים בפני רבה – בשמונה ביצים (ויש אומרים: רק בארבע...).
גם החסידים הרבו לספר על כישורי ריקוד ולהטוטים אחרים של הצדיקים שלהם. אחד הרקדנים הנערצים שלהם היה הסבא משפולה.