שָׁאֲלוּ פִילוֹסוֹפִים אֶת הַזְּקֵנִים בְּרוֹמִי: אִם אֱלֹהֵיכֶם אֵין רְצוֹנוֹ בַּעֲבוֹדָה־זָרָה, מִפְּנֵי מָה אֵינוֹ מְבַטְּלָהּ? אָמְרוּ לָהֶם: אִלּוּ לְדָבָר, שֶׁאֵין הָעוֹלָם צָרִיךְ לוֹ, הָיוּ עוֹבְדִין, הָיָה מְבַטְּלוֹ; הֲרֵי הֵם עוֹבְדִין לַחַמָּה וְלַלְּבָנָה, לַכּוֹכָבִים וְלַמַּזָּלוֹת – יְאַבֵּד עוֹלָמוֹ מִפְּנֵי הַשּׁוֹטִים? אֶלָּא עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג, וְשׁוֹטִים שֶׁקִּלְקְלוּ עֲתִידִים לִתֵּן אֶת הַדִּין. דָּבָר אַחֵר: הֲרֵי (מִי) שֶׁגָּזַל סְאָה שֶׁל חִטִּים, וְהָלַךְ וּזְרָעָהּ בְּקַרְקַע – דִּין הוּא שֶׁלֹּא תִצְמַח? אֶלָּא עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג וְהוֹלֵךְ, וְשׁוֹטִים שֶׁקִּלְקְלוּ עֲתִידִים לִתֵּן אֶת הַדִּין.
אָמַר לוֹ זוֹנִין לְרַ' עֲקִיבָא: לִבִּי וְלִבְּךָ יוֹדְעִים, שֶׁעֲבוֹדָה־זָרָה אֵין בָּהּ מַמָּשׁ, וַהֲרֵי רוֹאִים אָנוּ בְנֵי־אָדָם שֶׁהוֹלְכִים (לבתי עבודה זרה) פִּסְחִים, וּבָאִים שְׁלֵמִים! אָמַר לוֹ: אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה: לְאָדָם נֶאֱמָן שֶׁהָיָה בָעִיר, וְכָל בְּנֵי עִירוֹ הָיוּ מַפְקִידִים אֶצְלוֹ שֶׁלֹּא בְעֵדִים, וּבָא אָדָם אֶחָד וְהִפְקִיד אֶצְלוֹ בְעֵדִים. פַּעַם אַחַת שָׁכַח, וְהִפְקִיד אֶצְלוֹ שֶׁלֹּא בְעֵדִים. אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: בּוֹא וְנִכְפְּרֶנּוּ (נכפור בחוב שאנו חייבים לו). אָמַר לָהּ: וְכִי מִפְּנֵי שֶׁשּׁוֹטֶה זֶה עָשָׂה שֶׁלֹּא כְהֹגֶן, אָנוּ נְאַבֵּד אֶת אֱמוּנָתֵנוּ? אַף כָּךְ יִסּוּרִים, בְּשָׁעָה שֶׁמְּשַׁגְּרִין אוֹתָם עַל הָאָדָם, מַשְׁבִּיעִין אוֹתָם, שֶׁלֹּא תֵלְכוּ אֶלָּא בְּיוֹם פְּלוֹנִי, וְלֹא תֵצְאוּ אֶלָּא בְּיוֹם פְּלוֹנִי וּבְשָׁעָה פְּלוֹנִית וְעַל יְדֵי פְּלוֹנִי וְעַל יְדֵי סַם פְּלוֹנִי. כֵּוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּם לָצֵאת, הָלַךְ זֶה לְבֵית עֲבוֹדָה־זָרָה. אָמְרוּ יִסּוּרִים: דִּין הוּא שֶׁלֹּא נֵצֵא! וְחוֹזְרִים (היסורים) וְאוֹמְרִים: וְכִי מִפְּנֵי שֶׁשּׁוֹטֶה זֶה עָשָׂה שֶׁלֹּא כְהֹגֶן, אָנוּ נְאַבֵּד שְׁבוּעָתֵנוּ?
בבלי עבודה זרה עפ"י ספר האגדה
שאלתם של הפילוסופים הרומיים לזקני היהודים בעירם מדוע אין ה' מבטל את העבודה הזרה, אם אין היא לרוחו – שאלה זו דומה מאד לשאלה מדוע מרשה אלוהים לרע להתקיים בעולם, או מדוע לא דואג אלוהים בעצמו לעניים ולרעבים. לשאלות מסוג זה מציעים חז"ל מגוון של תשובות מעניינות, וכאן, בשני המדרשים שלפנינו מופיע סוג מסוים של תשובה או הסבר.
לשאלת הפילוסופים עונים זקני היהודים כך: עבודת השמש, הירח והכוכבים היא עבודה זרה ולא רצויה, אבל הישויות, להן עובדים אותם גויים, יש להן תפקיד בעולם. השמש, הירח והכוכבים נוצרו על ידי ה' כחלק מסדרי הטבע, ועל כן, אם מישהו עובד אותם כאילו הם אלים – זו אינה סיבה למחוק את קיומם של אותם גרמי השמיים. כאן אנו מוצאים את הביטוי 'עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג' במשמעות שונה מזו, בה אנו משתמשים כיום. העולם, ובכלל זה גם גרמי השמים, נוהג כמנהגו הרצוי, זה שקבע לו ה', ואין סיבה לשבש את סדרי הטבע בגלל בני-אדם שוטים, המקיימים את פולחן גרמי השמיים.
האם התשובה מספקת? לא ממש... אם אלוהים הוא כל יכול, לבטח יכול הוא לגרום לכך, שבני האדם לא יהיו שוטים, ולא יעריצו את השמש כאילו היא אֵל. ביטול עבודה זרה אינו מחייב את ביטולה של השמש! זקני היהודים משלימים את תשובתם באמירה, שאלוהים הכל-יכול אכן יפעל נגד העבודה הזרה. בבוא העת, ישלמו אותם שוטים את מחיר חטאיהם.
הסיפא של התשובה נעזר בדוגמה, מעין משל, על מי שגנב סאה של חיטים, וזרע את הגרעינים באדמה. עולם כמנהגו נוהג, וגרעיני חיטים שנזרעו, דינם לנבוט לאחר הגשם ולעשות יבול, גם אם החיטה שנזרעה היא סחורה גנובה. הגיוני יותר, שהגנב הזורע יתן את הדין על הגניבה, ולא שהחיטה לא תנבוט.
במציאות חיינו לא פעם מתערבב הטוב עם הרע, ולפעמים חוטאים אנו בהריסת הרע ביחד עם הטוב שבא בעקבותיו. המשל על החיטה הגנובה יותר מעניין מסוגיית העבודה הזרה. אם אדם מושחת הלבין את כספיו הלא-חוקיים על ידי הקמת מוסדות רווחה, עליו לתת את הדין על מעשיו, אך סגירת אותם מפעלים למען הנזקקים אינה הפתרון הנכון.
אם נחזור לשאלתם של הפילוסופים, חשוב לציין, כי אלה לבטח לא התכוונו לשאול מדוע אין ה' משמיד את השמש והירח, אלא מדוע אין הוא מונע את פולחן השמש והירח. שאלה זו נוגעת בסוגיה תיאולוגית כבדת משקל – מדוע העניק ה' לבני האדם את אותו חופש בחירה בטוב וגם ברע.
המדרש השני עוסק בשאלת התועלת שבעבודה הזרה. האם מי שמבקש דבר מה מהאלילים שלו, יש לו סיכוי כלשהו לקבל מהם סיוע? אותו זונין, בר הפלוגתא של ר' עקיבא, שואל את הרבי איך זה, שאנשים חולים פונים למקדשי עבודה זרה לקבל מזור למחלותיהם, וקורה, שהם נרפאים. זונין מקדים את שאלתו בהצהרה, שכמו ר' עקיבא, גם הוא אינו מאמין בכוחם של האלילים לרפא. לר' עקיבא יש תשובה נחרצת, הנוגעת בהסתכלות האנושית על תופעות של סיבה ותוצאה. – פשוט מאד – אומר ר' עקיבא – אין קשר בין הליכתם של אותם חולים למקדש הפגאני להתפלל לרפואתם לבין העובדה, שמאוחר יותר הם נרפאים. על פי תמונת העולם של ר' עקיבא הכל מתוכנן מראש – על ידי אלוהים, כמובן. הופעתה של המחלה בזמן מסוים, היעלמה בזמן אחר ובסיוע סם רפואה מסוים – כל אלה נקבעו מראש. רק אנו מחברים לפעמים מספר אירועים, שהתרחשו על רצף זמן מסוים, בקשר דמיוני של סיבה ותוצאה. לר' עקיבא ברור, כי הליכתו או אי הליכתו של אדם למקדש האלילי, אינה סיבה לשינוי גורלו. אם נקבע משמיים, כי יחלים – הליכתו למקדש עבודה זרה אינה סיבה למחלה, שתיעלב, ותחליט לא לעזוב את החולה.
דעתו זו של ר' עקיבא היא אמונית, בעוד שהמדע מבקש לזהות קשרי סיבה ותוצאה על ידי חקירה מדוקדקת, עריכת ניסיונות עם קבוצות ביקורת והסקת מסקנות מאוסף גדול של אירועים דומים. המדע מכיר גם ביכולתו של יצור חי, ובכלל זה האדם החושב, להשפיע על המציאות, כך שפעולותיו תהיינה סיבות לתוצאות שתבואנה בעקבותיהן.