חִטִּים בַּמְּגוּרָה

רַ' אֶלְעָזָר אִישׁ בַּרְתּוֹתָא, כְּשֶׁרָאוּהוּ גַבָּאֵי צְדָקָה נִתְחַבְּאוּ מִפָּנָיו, שֶׁכָּל מַה שֶּׁהָיָה אֶצְלוֹ, הָיָה נוֹתֶן לָהֶם. פַּעַם אַחַת עָלָה לַשּׁוּק לִקַּח נְדוּנְיָא לְבִתּוֹ. רָאוּהוּ גַבָּאֵי צְדָקָה, וְנִתְחַבְּאוּ מִפָּנָיו. הָלַךְ וְרָץ אַחֲרֵיהֶם, וְאָמַר לָהֶם: “מַשְׁבִּיעֲכֶם אָנִי – בַּמָּה עֲסַקְתֶּם?” אָמְרוּ לוֹ: בִּנְדוּנְיָא שֶׁל יָתוֹם וִיתוֹמָה. אָמַר לָהֶם: הָעֲבוֹדָה, שֶׁהֵם קוֹדְמִים לְבִתִּי! נָטַל כָּל מַה שָּׁהָיה בְיָדוֹ, וְנָתַן לָהֶם. נִשְׁתַּיֵּר אֶצְלוֹ זוּז אֶחָד. הָלַךְ, וְלָקַח בּוֹ חִטִּים. הֶעֱלָן וּנְתָנָן לַמְּגוּרָה. בָּאָה אִשְׁתּוֹ, וְאָמְרָה לָהּ לְבִתּוֹ: מַה הֵבִיא לָךְ אָבִיךְ? אָמְרָה לָהּ: כָּל מַה שֶּׁהֵבִיא, הֶעֱלָה לַמְּגוּרָה. עָלְתָה, וּבָאָה לִפְתּוֹחַ דֶּלֶת הַמְּגוּרָה. רָאֲתָה, שֶׁהַמְּגוּרָה מְלֵאָה חִטִּים, וְהֵן מְבַצְבְּצוֹת וְיוֹצְאוֹת בְּצִנּוֹר הַדָּלֶת, וְאֵין הַדֶּלֶת נִפְתַּחַת מֵחֲמַת הַחִטִּים. הָלְכָה בִתּוֹ לְבֵית־הַמִּדְרָשׁ, וְאָמְרָה לוֹ: בּוֹא וּרְאֵה, מֶה עָשָׂה לְךָ אוֹהֲבֶךָ !אָמַר לָהּ: הָעֲבוֹדָה! הֲרֵי הֵן הֶקְדֵּשׁ עָלָיִךְ, וְאֵין לָךְ בָּהֶן אֶלָּא כְאֶחָד מֵעֲנִיֵי יִשְׂרָאֵל.

בבלי תענית עפ"י ספר האגדה

להיות בן משפחתו של צדיק כר' אלעזר איש ברתותא זה לא כיף... האיש היה מכלה את כל נכסיו כדי לזכות בעוד מצווה של צדקה. אמירה אחת שלו נמצאת במסכת אבות, והיא שופכת אור על דמותו המיוחדת של האיש, שהיה מחבריו של ר' עקיבא, והתגורר בברתותא, עיירה בשפלת יהודה. הוא אמר: 'תֵּן לוֹ מִשֶּלּוֹ, שֶׁאַתָּה וְשֶׁלְּךָ – שֶׁלּוֹ', משמע שכל צדקה שאתה נותן היא, למעשה, נתינה מתוך רכושו של אלוהים, שכן כולנו, כולל רכושנו, שייכים לאל. לחיזוק דבריו הוא מצטט מדברי הימים א' כ"ט את הפסוק "כִּי מִמְּךָ הַכֹּל, וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ".

גבאי הצדקה של ברתותא ידעו, שהאיש אינו יודע גבולות בהיענות שלו למצוות הצדקה, וכי הוא פוגע במשפחתו, כי אינו חושב על צרכיהם לפני שהוא שולח יד לכיס. על כן היו משתדלים לא לפגוש אותו בדרכם לאסוף נדבות.

מגיע היום, ור' אלעזר הולך בשוק, כשעליו סכום הכסף, אותו הוא מייעד לחתונת בתו. סכום זה הוא, פחות או יותר, כל מה שיש לו. בראותו מרחוק את גבאי הצדקה מנסים להתחמק ממנו, הוא רודף אחריהם ושואל למעשיהם. מסתבר, שהם עסוקים במצווה חשובה מאד – איסוף כסף כדי להשיא זוג יתומים, שאין להם דבר משל עצמם. ר' אלעזר מחליט מיד, שמצווה זו עולה לאין ערוך על נישואי בתו, והוא מעביר להם את כל כספו, מלבד זוז אחד, שהוא משאיר ברשותו. בזוז האחד קונה ר' אלעזר חיטים, אותן הוא נושא הביתה. כמה חיטים אפשר כבר לקנות בזוז אחד?

את מעט החיטים מכניס ר' אלעזר למגורה, הלא היא האסם הקטן, שבו אוגרים דגנים, והוא נועל את דלתה. ר' אלעזר אינו משתף את אשתו ואת בתו במה שעבר עליו בשוק.

משהו חייב לקרות עכשיו. מתבקשת הרגע התרחשות נס משמיים, נס המעניק גמול לצדיק על נדיבותו, נס המפצה את הבת, העומדת לגלות בכל רגע, שנישואיה בסכנה. התלמוד מלא בסיפורי ניסים דומים. האם, החרדה לדעת מה גורל הכסף, שר' אלעזר אמור היה להביא הביתה לקראת החתונה, שואלת את הבת, אם ראתה את אבא מכניס משהו הביתה. והבת עונה לה: 'כָּל מַה שֶּׁהֵבִיא, הֶעֱלָה לַמְּגוּרָה'. האם ניגשת למגורה, ומגלה שהיא מתפוצצת מרוב חיטים, הדחוסות בתוכה עד להתפקע. חיטים בזוז הפכו לאוצר!

היכן נמצא ר' אלעזר אותה שעה? האם התחמק מהבית כדי לא להיות חייב לענות לשאלות הקשות של האישה ושל הבת? אולי... מכל מקום, האיש כבר מצוי בבית המדרש. אחרי שחיבל בכלכלת בני ביתו הוא רואה עצמו מחויב לשוב ללימוד תורה. הבת, שכבר ראתה במו עיניה את הנס, שהתחולל שם במגורת החיטים, הולכת אחריו אל בית המדרש, מוציאה אותו החוצה, ואומרת לו: 'בּוֹא וּרְאֵה, מֶה עָשָׂה לְךָ אוֹהֲבֶךָ !'. האם חבויה בדבריה ביקורת כלשהי על ר' אלעזר, ואולי גם על אלוהים? כמו שהיא מבינה את הדברים, אלוהים אוהב את מעשיו של אביה, בעוד שאביה מתעלם התעלמות מוחלטת מצרכי האנשים התלויים בו.

עד כאן יכול היה סיפור זה להיחשב לאגדה, המדגישה את ערך הצדקה, את היכולת של הצדיק לראות את מצוקתו של הזולת גם כאשר הוא עצמו אינו עשיר בנכסים, ואת הגמול המגיע לו, לצדיק, מידי שמיים על האלטרואיזם הקיצוני שלו.

אבל ר' אלעזר מוכרח להתגרות אפילו בסובלנות של חז"ל כלפי התנהגותו חסרת האחריות, והוא אומר לה, לבתו: 'הָעֲבוֹדָה! הֲרֵי הֵן הֶקְדֵּשׁ עָלָיִךְ, וְאֵין לָךְ בָּהֶן אֶלָּא כְאֶחָד מֵעֲנִיֵי יִשְׂרָאֵל'. במילים אחרות: חיטים, שבאו משמיים, הן כמו הקדש. אסור ליהנות מהן כאילו הן רכוש פרטי. חיטים אלה שייכות לכל עניי ישראל.

ולמרות שחז"ל לא אומרים כל דבר ביקורת על ר' אלעזר – נראה, שכוונתם ברורה. כעת מובנת התנהגותם של גבאי הצדקה בברתותא, שעשו כל מאמץ לא לפגוש את האיש הזה.