לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, שֶׁנָּסַע לַיַּעַר גָּדוֹל לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ וּלְקַבֵּל עֹנֶג מִצֵּיד חַיּוֹת וְעוֹפוֹת, עַד שֶׁבָּא לְעֹמֶק הַיַּעַר, וְלֹא מָצָא דֶּרֶךְ הַנָּכוֹן וְהַיָּשָׁר לָשׁוּב לְבֵיתוֹ, וְרָאָה בַּיַּעַר אֲנָשִׁים כַּפְרִיִּים וּשְׁאָלָם עַל הַדֶּרֶךְ, וְלֹא הִכִּירוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וְלֹא יָדְעוּ מָה לְהָשִׁיב לוֹ, כִּי מֵעוֹלָם לֹא יָדְעוּ אֶת דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל הַנָּכוֹן וְהַיָּשָׁר. עַד שֶׁמָּצָא אִישׁ חָכָם וְנָבוֹן וּשְׁאָלוֹ עַל הַדֶּרֶךְ. אָז הֵבִין הֶחָכָם, שֶׁהַמֶּלֶךְ הוּא, וְנִזְדַּעְזַע לַאֲחוֹרָיו, וְשָׁמַע תֶּכֶף לִרְצוֹנוֹ, וַיַּרְאֵהוּ אֶת הַדֶּרֶךְ, כִּי מֵרוֹב חָכְמָתוֹ יָדַע אֶת דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ הַנָּכוֹן וְהַיָּשָׁר, וַיּוֹלֶךְ אֶת הַמֶּלֶךְ לְבֵית הַמְּלוּכָה, וַיֹּשֶׁב אוֹתוֹ עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ אֲשֶׁר בְּבֵית הַמַּלְכוּת.
וַיִּמְצָא הָאִישׁ הַהוּא חֵן בְּעֵינַי הַמֶּלֶךְ מְאֹד, וַיְנַשְּׂאֵהוּ מִכָּל שָׂרֵי הַמְּלוּכָה וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים יְקָרִים, וְאֶת בְּגָדָיו צִוָּה לְהַכְנִיס לְבֵית גְּנָזָיו.
וַיְהִי אַחֲרֵי יָמִים רַבִּים חָטָא אוֹתוֹ הָאִישׁ לַמֶּלֶךְ, וְיִקְצֹף עָלָיו הַמֶּלֶךְ, וַיְצַו לַשָּׁרִים הַיּוֹשְׁבִים רִאשׁוֹנָה בַּמַּלְכוּת לִשְׁפֹּט אוֹתוֹ הָאִישׁ כְּדִין הָעוֹבֵר עַל מִצְוַת הַמֶּלֶךְ. וַיֵּצֶר לְהָאִישׁ מְאֹד, כִּי יָדָע - מִשְׁפָּטוֹ יִהְיֶה חָרוּץ לָרַע לוֹ עַל דְּבַר אֲשֶׁר חָטָא נֶגֶד הַמֶּלֶךְ. וַיִּפֹּל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַיְבַקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹ, שֶׁקֹּדֶם שֶׁיֵּצֵא דְּבַר מִשְׁפָּטוֹ יְמַלֵּא שְׁאֵלָתוֹ בְּדָבָר אֶחָד, וְהוּא, לְהַלְבִּישׁ אוֹתוֹ בְּגָדָיו הָרִאשׁוֹנִים שֶׁלּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהוֹלִיךְ אֶת הַמֶּלֶךְ מֵהַיַּעַר, וְגַם הַמֶּלֶךְ יִלְבַּשׁ בְּגָדָיו שֶׁהָלַךְ אָז. וַיִּשָּׂא לוֹ הַמֶּלֶךְ לַדָּבָר הַזֶּה.
וִיהִי כַּאֲשֶׁר לָבַשׁ הַמֶּלֶךְ אֶת בְּגָדָיו הָאֵלֶּה וְהָאִישׁ אֶת בְּגָדָיו הָאֵלֶּה, זָכַר הַמֶּלֶךְ אֶת גֹּדֶל הַחֶסֶד שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ, אֲשֶׁר הֶחֱזִיר אוֹתוֹ לְבֵית הַמְּלוּכָה וְיוֹשִׁיבֵהוּ עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ, וַיִּכָּמְרוּ רַחֲמָיו עָלָיו וַיִּמְצָא חֵן וְחֶסֶד לְפָנָיו, וְהֶעֱבִיר אֶת חַטָּאתוֹ מִלְּפָנָיו וַהֲשִׁיבָהוּ עַל כַּנּוֹ.
כְּכָל הַמָּשָׁל הַזֶּה כֵּן אֲנַחְנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. בִּשְׁעַת מַתַּן-תּוֹרָה הֶחֱזִיר הקב"ה הַתּוֹרָה עַל כֹּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן וְלֹא קִבְּלוּהָ, וַאֲנַחְנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קִבַּלְנוּ הַתּוֹרָה בְּשִׂמְחָה וְעֹנֶג, עַד אֲשֶׁר קָדַמְנוּ נַעֲשָׂה לְנִשְׁמָע, וְקִבַּלְנוּ עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם, וַנַּמְלִיכוֹ לְמֶלֶךְ עָלֵינוּ, לְקַיֵּם מִצְווֹתָיו וְחֻקָּיו וְתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה. וְעַתָּה פָּשַׁעְנוּ וּמָרָדְנוּ נֶגְדּוֹ, וּבְרֹאשׁ-הַשָּׁנָה יְרֵאִים אֲנַחְנוּ מִיּוֹם הַדִּין, אֲשֶׁר בָּא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם, וּלְכֹל אִישׁ נִקְצָב מִשְׁפָּטוֹ לְפִי מַעֲשָׂיו. לָכֵן אֲנַחְנוּ תּוֹקְעִים בַּשּׁוֹפָר, הַיְנוּ בְּאוֹתוֹ הַלְּבוּשׁ שֶׁהָיָה בְּמַתַּן-תּוֹרָה, בִּכְדֵי שֶׁיִּזְכֹּר, שֶׁקִּבַּלְנוּ הַתּוֹרָה, וְהִמְלַכְנוּ אוֹתוֹ בַּשּׁוֹפָר כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר...", וְעַל יְדֵי זִכְרוֹן זְכוּת זֶה מוֹחֵל לָנוּ עַל כֹּל עֲווֹנֹתֵינוּ, וְיִכְתְּבֶנּוּ לְחַיִּים טוֹבִים לְאַלְתַּר.
ספר קדושת לוי, ר' לוי יצחק מברדיטשב
ר' לוי יצחק מברדיטשב, 'סנגורם של ישראל', בלט במקוריותו העממית. כאן, במדרש זה, הוא מסביר לחסידים את טעם התקיעה בשופר. הרבי משתמש בז'אנר התלמודי המקובל, המספר על מלך בשר ודם, הלא הוא אלוהים, כמובן. אותו מלך יוצא להשתעשע בציד ביער, ומאבד את דרכו. זו ההברקה הראשונה של הרבי מברדיטשב. אלוהים, על פי משל זה, אהב להשתעשע, וברגע מסוים איבד את דרכו, ואנו, המיוצגים במשל על ידי האיש החכם והנבון, ידענו את דרך הישר והנכון, והחזרנו את המלך לארמונו, והושבנו אותו על כסאו. על פי משל זה, אומר הרבי, היה לנו, לעם ישראל, חלק חשוב בהמלכת אלוהים על העולם. מעמד הר סיני לא היה בגדר הענקת חסד אלוהים לעם עבדים חסר דעת ודרך, כי אם מפגש של אל שאיבד את דרכו עִם עַם שידע את הדרך, והעניק לאל את מלכות שמיים! וכך, על פי הרבי מברדיטשב, נוצרה אותה ברית עתיקה בין אלוהים לעמו.
ההמשך תואם את הגרסה המקובלת: העם, שאלוהים הרימו למעמד מיוחד של עם סגולה, חטא כלפי אלוהים, ועל כן הוא עומד למשפט בימים הנוראים. נשים לב – על פי המשל הזה מי שעומד למשפט הוא העם ולא כל יהודי בפני עצמו. זה מאפשר לעם לשלב ידיים וכוחות, ולעמוד מול בוראו עם קצת יותר ביטחון עצמי.
כדי לצאת זכאים במשפט, עלינו להזכיר לאלוהים את החסד שעשינו עמו במעמד הר סיני, ואת זאת אנו עושים באמצעות התקיעה בשופר, המזכירה לאל את בחירתנו בו באותה שעה היסטורית רחוקה. כלומר, השופר לא נועד להזכיר לנו את מחויבותנו למצוות האל, מחויבות שקיבלנו עלינו במעמד הר סיני, אלא להזכיר לאל את החסד שגמלנו לו באותו רגע מביך, שבו הוא איבד את הדרך...
לפנינו דוגמה אחת לאמירה חסידית, שהמתנגדים לחסידות ממש לא יכלו לקבל!