"אָמַר רָבָא: כָּל מָה שֶׁעוֹשִׂים שָׁמַיִם, יָפֶה עוֹשִׂים: מוֹרִידִים עַל הֶהָרִים שֶׁלֶג, וְעַל הָאִילָנוֹת גְּשָׁמִים עַזִּים, וְעַל הַפֵּירוֹת מִמְטָרִים מְתוּנִים, וְעַל הַזְּרָעִים הַטְּמוּנִים בָּאֲדָמָה יַשְׁפִּיעוּ הַשָּׁמַיִם אֵד דַּק, עֲרָפֶל, לְהַנְבִּיטָם.
וּמַהוּ "עֲרָפֶל"? - "עוּרוּ, הַמְּפַלְּלִים"."
בבלי תענית עפ"י עפר לרינמן
רבא מאמוראי בבל היה. כמו בארץ ישראל, גם החקלאות הבבלית היתה תלויה בירידת גשמים. השלג היורד על ההרים היה מוכר בבבל יותר מאשר בארץ ישראל. ידועה האגדה אודות הלל הזקן, שקפא מהשלג שירד עליו, כשהיה מאזין לשיעורי בית המדרש על גג הבניין.
רבא מבטא את אמונתו באל, המכוון את עוצמת הגשמים על פי צרכי האדם. אמונה זו מקורה במקרא, המתארת את משטר הגשמים בארץ ישראל כנשלט על ידי ה'.
השלג היורד על ההרים הוא מקור למעיינות ולנחלים, המזינים את השדות שבבקעה כל השנה. האילנות, עצי הפרי, זקוקים לגשם עז, כדי שפירותיהם יתמלאו במים ויהיו עסיסיים ומתוקים. ה'פירות' שבמדרש הם, קרוב לודאי, הירקות והפירות שאינם על אילנות, כמו האבטיחים. אלה זקוקים לממטרים מתונים לאורך כל העונה, כדי שיתפתחו יפה. שורשיהם אינם כה עמוקים כשורשי האילנות, היכולים ליהנות מגשם עז שנפג בעומקה של הקרקע. זרעי ירקות ודגן ייהנו במיוחד מערפילים, טללים וגשמים קלים מאד, שלא יסחפו את הזרעים.
ומיהם המפללים, המתפללים, שצריכים להתעורר עם ירידת הערפל? אלה הזרעים, המפללים לתנאים נוחים, ללחות ולקרירות, כדי שיוכלו לנבוט ולשרוד את ימיהם הראשונים עלי אדמות.