מַעֲשֶׂה בְּזָקֵן, שֶׁנִּתְאָרַח בְּמָקוֹם אֶחָד בְּבֵית חָסִיד, וְעָשׂוּ לוֹ כָּבוֹד גָּדוֹל. בַּצָּהֳרַיִם אָמְרָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל בַּעַל־הַבַּיִת לְבַעְלָהּ: אֲדוֹנִי, מַה נֹּאכַל הַלַּיְלָה לִכְבוֹד הָאוֹרֵחַ? אָמַר לָהּ: אָדָם שֶׁלָּנוּ. שָׁמַע הַזָּקֵן, הִרְגִּישׁ, וְאָמַר בְּלִבּוֹ: שֶׁמָּא בַּמָּקוֹם הַזֶּה אוֹכְלִים זֶה אֶת זֶה, וּכְשֵׁם שֶׁיֹּאכְלוּ הָאָדָם שֶׁאָמַר לִכְבוֹדִי, כָּךְ שֶׁמָּא יָבוֹא אַחֵר אַחֲרַי שֶׁיֹּאכְלוּנִי לִכְבוֹדוֹ? מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ הַזָּקֵן? יָצָא מֵאוֹתוֹ בַיִת, וְהָלַךְ וּבָא לְבַיִת אַחֵר. לְעֵת הָאֹכֶל הָלַךְ בַּעַל־הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן וְשָׁאַל לְכָל שְׁכֵנָיו: רְאִיתֶם הַזָּקֵן שֶׁבָּא הַיּוֹם לְבֵיתִי? אָמַר אֶחָד: רָאִיתִי שֶׁנִּכְנַס לְבֵית פְּלוֹנִי. הָלַךְ לְשָׁם, וּמְצָאוֹ יוֹשֵׁב אֵצֶל הַשֻּׁלְחָן. אָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי, לָמָה עָשִׂיתָ כָּךְ לְהַנִּיחַ אֶת בֵּיתִי? לֵךְ מִכָּאן, וּבוֹא אֵלָי! אָמַר לוֹ: לֹא אֵלֵךְ! בִּקְשׁוֹ פַּעֲמַיִם וְשָׁלשׁ, וְלֹא רָצָה. הָלַךְ לוֹ בַּעַל־הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן. אָמַר לוֹ בַּעַל־הַבַּיִת הַשֵּׁנִי: לָמָה עָשִׂיתָ כָּךְ לְבַיֵּשׁ חָסִיד זֶה? אָמַר לוֹ: כָּזֶה וְכָזֶה שָׁמַעְתִּי, וּמִתּוֹךְ הַיִּרְאָה בָּרַחְתִּי, וּבָאתִי לְכָאן. הִתְחִיל אוֹתוֹ בַעַל־הַבַּיִת שׂוֹחֵק, וְאָמַר לוֹ: בִּמְקוֹמֵנוּ מִין יָרָק הוּא זֶה, וְהוּא כִדְמוּת אָדָם.
מבוא לתנחומא הקדום עפ"י ספר האגדה
סיפורים הומוריסטיים, המבוססים על אי-הבנות לשוניות, קיימים למכביר. המדרש שלפנינו הוא דוגמה חביבה לסיפור שכזה. כאשר במהלכה של הכנסת אורחים נגלים פערים בין לשונו של המארח לזו של האורח, העסק מסתבך. הזקן המתארח בביתו של חסיד, יהודי המקפיד בקיום המצוות, שומע שיחה של בעלת הבית, בה היא שומעת מבעלה, כי יאכלו אדם לכבוד האורח. הוא נבהל מאד, ואומר לעצמו: אם לכבודי הם אוכלים אדם, יבוא אַחֲרַי אורח נוסף, ולכבודו הם יאכלו אותי! על פי ההיגיון של הלצות מטורפות, מתעלם האורח מעצם החטא הנורא שבאכילת אדם, וכולו אימה גדולה רק מהאפשרות, שהוא יהיה המאכל הבא בתור...
אם מטעמי נימוס, ואם פשוט מִפַּחַד, מוותר האורח על בירור העניין המטריד עם מארחיו, והוא חומק לו מן הבית. ושוב, כמו בצ'יזבטים אחרים, הזקן אינו מתרחק מהבית המפחיד, נכנס אצל השכנים, ומוזמן לסעוד על שולחנם. שם מוצא אותו המארח הראשון, שהתפלא מאד על היעלמות האורח, ומתוך רצון כן להשלים את המצווה בה החל, חיפש את הזקן בשכונה. משמצא את האיש, שאלו לפשר היעלמותו, ואף הפציר בו לשוב אל ביתו שלו, אך הזקן סירב, בלי להסביר את פשר מעשהו, ככל הנראה מתוך פחד גדול. רק מששב החסיד הנבוך לביתו, נעתר הזקן וגילה למארח השכן מדוע ברח מבית מארחו. וכך מתבררת אי-ההבנה: בעירם נוהגים האנשים לגדל מין של ירק, שמראהו כאדם, ועל כן הם גם מכנים אותו בשם 'אדם'. ידוע, למשל, שורש הדודא, שלפעמים מראהו מזכיר בן-אדם, ועל ייחסו לו כוח מאגי. יתכן שגם אותו 'אדם', שגדל באותו מקום, היו לו תכונות דומות.