אָמְרוּ עָלָיו, עַל בִּנְיָמִין הַצַּדִּיק, שֶׁהָיָה מְמֻנֶּה עַל קֻפָּה שֶׁל צְדָקָה. פַּעַם אַחַת בָּאָה אִשָּׁה לְפָנָיו בִּשְׁנֵי בַצֹּרֶת, וְאָמְרָה לוֹ: רַבִּי, פַּרְנְסֵנִי! אָמַר לָהּ: הָעֲבוֹדָה, כְּלוֹמַר, נִשְׁבָּע אֲנִי בַּעֲבוֹדַת הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁאֵין בַּקֻּפָּה שֶׁל צְדָקָה כְּלוּם! אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, אִם אֵין אַתָּה מְפַרְנְסֵנִי, הֲרֵי אִשָּׁה וְשִׁבְעָה בָּנֶיהָ מֵתִים! עָמַד וּפִרְנְסָהּ מִשֶּׁלּוֹ. לְיָמִים חָלָה וְנָטָה לָמוּת. אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה אָמַרְתָּ: 'כָּל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא', וּבִנְיָמִין הַצַּדִּיק, שֶׁהֶחֱיָה אִשָּׁה וְשִׁבְעָה בָּנֶיהָ, יָמוּת בְּשָׁנִים מוּעָטוֹת הַלָּלוּ, בִּצְעִירוּתוֹ? מִיָּד קָרְעוּ לוֹ גְּזַר דִּינוֹ. תַּנָּא: הוֹסִיפוּ לוֹ עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה עַל שְׁנוֹתָיו.
מַעֲשֶׂה בְּמוֹנְבַּז הַמֶּלֶךְ שֶׁבִּזְבֵּז אוֹצְרוֹתָיו וְאוֹצְרוֹת אֲבוֹתָיו בִּשְׁנֵי בַּצֹּרֶת, וְחִלְּקָם לַעֲנִיִּים, וְחָבְרוּ עָלָיו אֶחָיו וּבֵית אָבִיו לִטְעוֹן כְּנֶגְדּוֹ עַל כָּךְ, וְאָמְרוּ לוֹ: אֲבוֹתֶיךָ גָּנְזוּ בְּאוֹצְרוֹתֵיהֶם, וְהוֹסִיפוּ עַל הָאוֹצָרוֹת שֶׁל אֲבוֹתָם, וְאַתָּה מְבַזְבְּזָם! אָמַר לָהֶם: לֹא כֵן! אֲבוֹתַי גָּנְזוּ לְמַטָּה, וַאֲנִי גָּנַזְתִּי לְמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמַח, וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף" (תְּהִלִּים פה, יב), מַשְׁמַע שֶׁהַצֶּדֶק שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה נִמְצָא בַּשָּׁמַיִם. אֲבוֹתַי גָּנְזוּ בְּמָקוֹם, שֶׁהַיָּד שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, וְאֶפְשָׁר לִגְזֹל אוֹתוֹ מֵהֶם, וַאֲנִי גָּנַזְתִּי בְּמָקוֹם, שֶׁאֵין הַיָּד שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ" (תְּהִלִּים פט, טו), כְּלוֹמַר, שֶׁהַצֶּדֶק נִמְצָא תַּחַת כִּסְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּלְשָׁם בְּוַדַּאי אֵין אָדָם יָכוֹל לְהַגִּיעַ. אֲבוֹתַי גָּנְזוּ דָּבָר, שֶׁאֵין עוֹשֶׂה פֵּרוֹת, שֶׁהֲרֵי הַמָּמוֹן שֶׁבָּאוֹצָר אֵינוֹ מִתְרַבֶּה, וַאֲנִי גָּנַזְתִּי דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה פֵּרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב, כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ" (יְשַׁעְיָה ג, י). אֲבוֹתַי גָּנְזוּ אוֹצְרוֹת מָמוֹן, וַאֲנִי גָּנַזְתִּי אוֹצְרוֹת נְפָשׁוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים, וְלָקַח נְפָשׁוֹת חָכָם" (מִשְׁלֵי יא, ל). אֲבוֹתַי גָּנְזוּ לַאֲחֵרִים — לִבְנֵיהֶם וְיוֹרְשֵׁיהֶם, שֶׁהֲרֵי הֵם עַצְמָם עוֹבְרִים מִן הָעוֹלָם, וַאֲנִי גָּנַזְתִּי לְעַצְמִי, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה" (דְּבָרִים כֹּד, יג). אֲבוֹתַי גָּנְזוּ לָעוֹלָם הַזֶּה, וַאֲנִי גָּנַזְתִּי לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ" (יְשַׁעְיָהוּ נח, ח).
בבלי בבא בתרא
במדרש הראשון שלפנינו מופיע המושג 'קופה של צדקה'. מדובר בכסף, שנאסף על ידי חברי הקהילה לצורכי צדקה, לאו דוקא לשימוש מיידי. על הקופה הזאת מופקד אדם, שאמינותו אינה מוטלת בספק, ובסיפור שלפנינו הוא קרוי בנימין הצדיק. גם כיום מתנהלות קופות או קרנות שכאלה, ובמקרה הטוב מופקדים עליהן נאמנים, הפועלים על פי פרוטוקול קשיח, המאשר או דוחה הוצאת כספם מהן. קופות כאלה אף חותרות להגיע לסכומים, שיספיקו לענות על צרכים בשעות חירום, והכספים שבהן מופקדים בתכניות השקעות, שתשואותיהן נועדו להגדיל את מה שיש בקופה. בהתנהלויות פחות תקינות נהנים גבאי הקופות האלה מחלק מהכסף הנכנס אליהן, ועושים בו לצרכיהם האישיים.
שעות חירום, שבהן נדרשות קופות הצדקה להיפתח לטובת הנזקקים הן ימי מגפה, ימי מלחמה, ולא פחות שכיח – שנות בצורת. זה הרקע לפניית האישה, שלה שבעה בנים, אל בנימין הצדיק, בבקשה שיפרנס אותה. הקופה התרוקנה זה מכבר, ובנימין מבקש להשיב את פני האישה ריקם. היא אומרת לו, שמדובר בדיני נפשות, והאיש הצדיק הזה לוקח על עצמו לפרנסה מכיסו הפרטי.
לימים נופל האיש למשכב, ועומד להחזיר נשמתו לבורא. כדי שיווצר דיאלוג, מצטרפים מלאכי השרת לסיפור, והם אומרים לקב"ה, שמעשה הצדקה של בנימין מצדיק את קריעת גזר דינו ואת השבתו לחיים, וכך זוכה האיש בעשרים ושתיים שנים נוספות (זוכרים את חזקיהו המלך?).
המדרש היפה הזה מזכיר את הנאמר במשנה סנהדרין: 'כָּל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא'.
המדרש השני מזכיר דמות היסטורית, המלך מונבז, בנה של המלכה הלני, מלכת חדיב, שהתגיירה במאה הראשונה לספירה, עלתה לארץ ישראל, ועשתה, בין השאר, צדקות רבות בקרב עניי ארץ ישראל, שסבלו קשות מכמה שנות בצורת. מונבז המשיך את מעשיה החסודים של אמו, ופיזר הרבה מהונו על צדקה. בני משפחתו קבלו על השימוש שעשה בכסף, שימוש שפגע בגודלו של ההון המשפחתי של בית מלוכה זה. מונבז משיב להם בכמה טיעונים, שכולם מחזקים עצמם בעזרת ציטוטים מהמקרא: א. פיזור הממון לשם צדקה נועד לצבור הון אחר בשמים. אלו, ככל הנראה, נקודות הקרדיט שמונבז עתיד לקבל בעולם הבא על מעשי הצדקה שלו. ב. צדקה היא גם צדק, כלומר מעשה הראוי להיעשות. ג. כסף שנצבר בעולם הזה 'בא והולך', ולעולם אינך יכול להיות בטוח שיישאר בידיך לנצח. זכויות של העולם הבא אינן יכולות להילקח ממך. ד. כסף המוחזק במטמוניות הפרטיות אינו עושה כסף נוסף (מה שמאד לא נכון במציאות המוניטרית של ימינו), בעוד שזכויות בשמים נושאות פרי, והן מתרבות. אולי כוונתו לכך ש'שכר מצוה מצוה', שמצוה אחת שאתה מקיים מביאה אותך לקיים מצוות נוספות. ה. צבירת ממון חומרי אינה ניתנת להשוואה כלל עם צבירת נכסים 'נפשיים', תוצאת מעשי צדקה.
בדברי מונבז 'וַאֲנִי גָּנַזְתִּי לְעַצְמִי' אפשר, אולי, למצוא רמז לסיבה נוספת לעשיית צדקה, והיא ההרגשה הטובה שמעשה כזה מעניק לנותן הצדקה עצמו.